תוספות

תוספות מופיע בפרויקט השו"ת

  


נמצאו 11744 מקורות עבור תוספות. להלן תוצאות 61 - 70

בפרוייקט השו"ת המקוון 344,126 מקורות


61

גור אריה במדבר פרשת נשא פרק ז

 על זה, דאם הוא נס - מה תועלת יש בנס הזה, ואם כדרך כל הארץ - הלא כן בכל המשקלות, [ו] למה הזכיר אותו הכתוב. ואין זה קשיא כלל, כי בודאי חידוש גדול, כי אי אפשר לצמצם כל כלי שלא יהיה יתר או פחות במשקלו, [ו] כאשר יצטרפו הרבה יחד נעשה ממנו תוספות משקל. ובכלי המשכן לא היה זה, בין שהיה על ידי נס ובין שהיה דרך אומנות, חידוש גדול היה. וענין זה החידוש יש לו טעם מופלא, וזה כי כמו שהיה טעם למה היה משקל הכף עשרה, כך יש טעם שצריכין כל הכפות ביחד להיות משקלם מאה ועשרים, ואם היה מעט

62

גור אריה במדבר פרשת בהעלותך פרק יב

 כה.) הא דקאמר 'קל וחומר לשכינה י"ד יום', מפני כי הקדוש ברוך הוא נותן באדם עשרה דברים, והאב נתן ה' דברים, והאם נותנת ה' דברים, כדאיתא בפרק מפלת (נידה לא.), ואם כן קל וחומר לשכינה כפל - י"ד, דהא הקדוש ברוך הוא נותן כפל האב. עד כאן דברי התוספות. ועוד פרשו (תוספות שם), דנקט י"ד יום, דאין הסגר פחות מז' ימים, ולפיכך המיעוט י"ד ימים, כנגד שני הסגרות:ולי נראה, דכתיב "שבעת ימים", וכבר אמרנו בתחלת הפרשה (לעיל פ"ח סוף אות ג) אצל "יאירו שבעת הנרות" (לעיל ח, ב), שכל השבעת הנרות הם ענין אחד, מדלא כתיב 'שבעה נרות'. וכן כאן

63

גור אריה במדבר פרשת חקת פרק יט

 לומר מכח (נושא) [הזאה] הוא טמא, דהא אין מזה טמא, אלא מכיון שהזה מסתמא היה נושאו, וטמא מפני המשא. והוי ליה למכתב 'ונושא', אלא ללמוד דבעי שיעור הזאה, דאם לא כן, אינו מטמא. והמזה שהזה לצורך טהור לעולם, ולא אמרינן דנושא טמא אלא כשהזה שלא לצורך, אבל הזה לצורך טהור (תוספות נידה ט.). והרמב"ם (פרה אדומה פט"ו ה"א) לא חילק בין משא ובין מגע, אלא בין נגע לכשיעור הזאה ובין לא נגע כשיעור הזאה, דאם נגע כשיעור הזאה מטמא בגדים, ואם לא נגע כשיעור הזאה אינו מטמא בגדים. ובגמרא פרק קמא דנדה (ט.) לא מוכח כך, דקאמר דמזה טהור, ופריך

64

גור אריה במדבר פרשת חקת פרק כא

 בתוספת כחו להתגבר על ישראל, אם היה יוצא כחו אל הפעל - היה זה נקרא 'כח'. אבל כח זה להגביר על ישראל בדבר שאי אפשר, כי אין הגשמי פועל בבלתי גשמי, והוא מנקב את הגשמי כמו שהתבאר, הנה הכח הזה הוא נוסף - יורד על צוארו, ופועל בו, כמו שאמרנו, כי כל תוספות הוא פועל בעצמו, ונחית על צוארו:ומפני שכל כחו הוא מקרה בבעל כח, ואפשר להסתלק ממנו ולהיות נפרד ממנו מן דבר שהוא נוסף עליו, כי תוספת הוא, ואז לא יפעל בו, היה נעשה לו דבר זה, שהוגבר תשוקתו על הרשעות לעשות רע. ואף כי לא יוכל לעשות רע, הנה

65

גור אריה דברים פרשת ואתחנן פרק ד

 תוסיף', שכיון להוסיף. וכל מצות דרבנן, כגון נר חנוכה, אין הכוונה להוסיף על התורה, רק לעשות זכר לנס, ואין הוספה על מצות התורה. וכן כל מצות דרבנן, אינם הוספה על התורה, דלא הוי "לא תוסיפו" רק כאשר מוסיף על התורה להיות שוה עם התורה, אבל לעשות גדרים וסייגים - אין זה תוספות, שלא ישוו עמהם:(ו) ושמרתם זו משנה וכו'. פירוש, המשנה היא נקראת שמירה, שצריך אדם לשמור, כדי שיהיה שמור בלבו לעשות המצוה. ונראה, מפני כי לשון שמירה על הדבר השמור במוח של אדם, וזהו במשנה, לפי שהמשנה צורת כל מצוה ומצוה, ושייך בזה שמירה, שהם שמורים אצלו, אבל התלמוד,

66

גור אריה דברים פרשת ואתחנן פרק ה

 בפרק אלו טריפות (חולין סג ע"ב), למה לא נאמר דבמשנה תורה בא להוסיף לא תעשה על עשה, ומאי קשיא:אבל נראה דודאי לא קשיא, דמשנה תורה ודאי לאסופי אתא, ולפיכך לא קשיא בכל דבר שהוסיף בדברות שניות על דברות ראשונות. אבל בהא ליכא למימר לאסופי "שמור" על "זכור", דודאי שייך תוספות כאשר העיקר נכתב כמו שנכתב בדברות ראשונות, ואז נאמר אם נמצא תוספות בדברות שניות - דלאסופי אתא, ולא קשיא. אבל "שמור יום השבת" עיקר הדבור יש לו שנוי, דזהו עיקר הדבור, [דבדברות הראשונות כתיב] "זכור יום השבת", ובדברות אחרונות כתיב "שמור". כי פירוש "זכור" שיקדש אותו בפה לומר שהשבת הוא

67

גור אריה דברים פרשת ואתחנן פרק ו

 זה רק כי שכל הנער גדל מעצמו, אבל שיהיה מוסיף בשכלו מה שהלעיטו דבר שאין ראוי לו, ואינו לפי ערך שכלו - זה אי אפשר. ואין ספק שאם היה הולך בלא תורה, והתחיל ללמוד, בזמן מועט יגיע מה שעסק זה מהתחלתו:ואז יעסוק בתוספות, ומי יתן והיה לו העיקר ולא יבקש תוספות. ועוד יעלה בסולם לדרוש במשאת שוא, יגיע לריק כחו, ויכלו בהבל ימיהם, ושנותם בבהלה, לעסוק בפלפול של הבל, להסביר פנים אשר לא כן, אוסף רוח בחפניו, והיה לרוח שקר בפיו. ודבר זה נוהג עד שיכתוב כתובה לאשה. אז הושלך משמים ארץ, ונראה לו כאילו חולם חלום כל ימיו, יפרוש

68

גור אריה דברים פרשת ראה פרק יד

 אין התועבה הוא הבשול מצד עצמו, אלא דלא יהיה בא מכח שבת, דהא לאחר שבת מותר לבשל. ולפיכך אין מעשה שלו תועבה בעצמו. לאפוקי בישול בשר בחלב, שהיא תועבה מצד התבשיל, דלעולם הוא אסור (חולין קג ע"ב), והאיסור הוא מחמת בשול בשר בחלב, לכך הוא מתועב. ופשוט הוא:ועוד הקשו (תוספות שם ד"ה כל), דצורם אוזן בכור, אפילו על ידי גוי ליתסר. ותרצו התוספות, דרחמנא שרינהו פסולי המוקדשין, דכתיב (לעיל יב, טו ורש"י שם) "כצבי וכאיל", ואם כן לאו תועבה הוא. והקשה הרא"ם על תירוץ זה, שמא התם כשנעשה המום מעצמו, ואז אינו אסור, אבל כשנפל על ידי גוי יהיה

69

גור אריה דברים פרשת כי תבוא פרק כו

 דקאמר התם שאם מניח ידו תחת יד חבירו הוי חציצה. שנראה דזה לא קשיא, דגבי כהן לא הוי חציצה, דכך המצוה דבעלים עם כהן - מניף יד הכהן תחת יד הבעל, ולא הוי חציצה. אבל שני שותפין, בודאי כיון שאין המצוה כך, שלפעמים הוא מביא בפני עצמו שלא בשותפות, הוי חציצה (תוספות קידושין לו ע"ב ד"ה מכניס). ובתוספות בסוכה בפרק לולב הגזול (מז ע"ב) פרשו בענין אחר. אך שם כתבו התוספות קושיא מן הירושלמי (סוטה פ"ג ה"א) על תירוץ שלהם, לכך לא כתבתי תירוץ התוספות, גם כי ישבו שם הקושיא. אך פירוש אשר אמרנו נראה פשוט:(ה) לשון הרמת קול. לא

70

דברי דוד בראשית פרשת בראשית פרק ב

 ביום השביעי כפי שהוא דעת בן אדם אע"פ שטועים בזה, אלא דה"ק: היה מצומצם כך בסוף יום ששי עד שהיה נראה כך בעיני בן אדם שהוא שביעי. ונראה טעם הצמצום בזה להקל על ישראל בעשיית מלאכה בבין השמשות דלא ליחייבו עליה עד יום השביעי בבירור מן התורה, אלא מדרבנן הוה תוספות מחול על הקודש בשבת. וא"ל מנלן לפרש כן דילמא אה"נ קצת בהתחלת יום שביעי היה זה, כמו: אך ביום ראשון תשביתו64, דאמרינן בפ"ק דפסחים65 דמשמע ששהא שעה אחת בו, ומכח זה רמינן עליה מקרא דשבעת ימים שאור לא ימצא כו'. וי"ל דדייק כאן מדאמר: ויהי בקר יום

1234567891011121314151617181920