תוספות

תוספות מופיע בפרויקט השו"ת

  


נמצאו 11744 מקורות עבור תוספות. להלן תוצאות 51 - 60

בפרוייקט השו"ת המקוון 344,126 מקורות


51

גור אריה שמות פרשת תרומה פרק כה

 המטלטלין, כגון הארון והשלחן והמנורה, היו שוים בבית עולמים למשכן:(יא) שלשה ארונות כו'. נראה מה שהוצרכו לומר (יומא עב:) שלשה ארונות היו, ולא כמשמעו שהיה מצפה אותו חתיכות חתיכות דבוקים על העץ, כי אם היה הציפוי נדבק בו עד שאי אפשר להפרד משם, היה זה תוספות על הארון, דכל המחובר לדבר הרי בטל אצלו כמוהו, והתורה נתנה שעור לארון אמתים וחצי ארכו (פסוק י), וכן לקומתו, ולא היה לו השיעור הזה, כי ניתוסף עליו הזהב. אבל השתא שכל ארון וארון היה בפני עצמו, לא היה תוספות עליו. ועוד, שאם יהיה נדבק הזהב על העץ יהיה צריך להכניס מסמר של

52

גור אריה שמות פרשת תצוה פרק כט

 לומר שזה המקום הועד בקביעות, שדבר זה לא הזכיר הכתוב שיהיה שם הדבור בקביעות:(מו) על מנת לשכון בתוכם. פירוש, כי אין ההוצאה בשביל שישכון בתוכם, דההוצאה לעצמה היתה. אלא כשהוציאם, הוציא אותם 'על מנת לשכון בתוכם', כלומר שגם זה יעשה להם שישכון בתוכם, וזהו תוספות טובה שיעשה להם. והרמב"ן הקשה על רש"י שלא מצאנו שמוש הלמ"ד בענין 'על מנת'. ולפי דעתי לא כיון רש"י לומר שתהיה הלמ"ד משמש כמו 'על מנת', רק שלא תאמר כי עיקר ההוצאה היתה לשכון בתוכם, וזה אינו, ולפיכך פירש כי בודאי ההוצאה היתה לשכון, אבל לא היתה ההוצאה בשביל זה, רק ההוצאה היתה גם

53

גור אריה שמות פרשת תצוה - כי תשא פרק ל

 כנגדו חלבנה, אלא כל אחד ישקול כנגד הברזל, ולא כנגד המשקל (רש"י שם ה.). ולפירוש רש"י דפירש "בד בבד" 'אחד באחד', קשיא מנא להו לרז"ל למדרש כך, שמא "בד בבד" לא אתא רק לומר שיהיו אלו ארבעה שוים האחד כמו השני, ויש לומר דלשון "בד" משמע 'בדד', שלא יהיה בו תוספות, וכן משמע מדברי רש"י שפירש "בד (ד) "'יחיד אחד באחד', ולשון 'יחיד' רוצה לומר שיהיה יחיד בלי תוספות עליו, מדלא כתיב 'אחד באחד'. ובלשון זה משמע גם כן שלא לשקול בהכרע, שאם כן לא היה בדד. גם כן משמע מלשון 'בדד' שלא ישקול אותם כי אם נגד הברזל, ולא

54

גור אריה שמות פרשת כי תשא פרק לד

 יכול (מבעוד יום) [משתחשך], תלמוד לומר "בתשעה", הא כיצד, מתחיל מבעוד יום. מכאן שמוסיפין מחול על הקודש. וקאמר התם שבתות וימים טובים מנין, תלמוד לומר "תשבתו שבתכם" (שם). וקאמר דלרבי עקיבא הך קרא ד"ועניתם" על כרחך אתיא למידי אחריתי, דכל האוכל בתשעה כאילו התענה תשעי ועשירי. ומשמע דלרבי עקיבא אף תוספות שבת ויום טוב ילפינן מן "בחריש ובקציר", דאם לא כן, הרי צריך קרא "ועניתם" ללמד על שבתות וימים טובים.והשתא קשה ממה נפשך, אם כל תוספות חול על הקודש ילפינן מחדא, אם כן לא לכתוב "תשבתו שבתכם", ואי לא נוכל למילף, ולכך בעי קרא לכל חדא וחדא, אם כן

55

גור אריה ויקרא פרשת צו פרק ו

 הכתוב "אשר יזה עליה" היינו מקום הדם, שהוא גם כן בגד - כי חלק בגד נקרא בגד - "תכבס":(כא) נעשה נותר וכו'. ואף על גב דלא שייך נותר אם בישל בו חטאת בו ביום, ולא נעשה נותר אלא בלינת לילה, וכבר הוא נותן טעם לפגם, דלינת לילה פוגמת (תוספות ע"ז עו.), ואפילו אם נשתמש בו בלילה, דלא נעשה (נותר) [פגום], קשיא, לשהותו עד שיהא נותן טעם לפגם, יראה דפירוש הכתוב "ישבר" כלומר שאין לו תקנה בהגעלה, ולא אמרה [תורה] לשהותו ויהיה נותן טעם לפגם, ונותן טעם לפגם מותר (ע"ז לו.), משום דאין אדם רוצה לפגום את מאכלו שיאכל דברים פגומים, ולפיכך

56

גור אריה ויקרא פרשת קדושים פרק יט

 זה, כך הקשה הרמב"ן. והוא מפרש דברי רש"י שאמר ש'נמלל ושזור זה עם זה', שהכלאים הוא בשני דברים; או שהוא ארוג חוט צמר עם פשתים, או שהוא שזור חוט צמר עם פשתים. ואצל ציצית לא נמצא לא שזור חוט צמר עם פשתים, ולא ארוג.ובפרק האשה במסכת נדה (סא:) הקשו (תוספות שם) עוד, שאם פירוש של 'נוז' ארוג, איך קאמר בגמרא (שם) 'ואימא או שוע או טווי או נוז', וכיון דנוז הוא ארוג, איך יאמר 'או שוע או טווי', דודאי "יחדיו" כתיב, ואין הכלאים נאסרים אלא אם הם מחוברים יחד, ובשוע אינם יחדיו. ועוד, למה לי 'נוז' כלל, מ"יחדיו" נפקא.

57

גור אריה ויקרא פרשת קדושים פרק כ

 הרי כבר כתיב "ערירי" אצל אשת אחיו (פסוק כא). והא דלא מקשה מן ה"ערירי" דכתיב באשת אחיו, דהוי ליה להקשות טפי דהוא אחר "ערירי" דדודתו, והוי ליה לומר ד"ערירי" דדודתו אתיא למילף שהוא וזרעו נכרת, ו"ערירי" תניינא דאשת אחיו למה לי, ולמה מקשה על הראשון, תירץ ריב"א בשמעתתא קמייתא דיבמות (תוספות יבמות ב.), דודאי יותר ניחא ליה למילף מן אשת אחיו ולומר ד"ערירי" דאשת אחיו אתא למילף דזרעו נכרת, דבלאו הכי אשת אחיו יליף על כל עריות להעראה, דכתיב (פסוק כא) "אשר יקח את אשת אחיו נדה היא", מה נדה העראה אסורה, אף אשת אחיו העראה אסורה (יבמות נד.), ועל

58

גור אריה ויקרא פרשת אמור פרק כא

 בפעם הראשון אין הענין מובן לאדם, והוא לו דבור בלבד, עד שבפעם השנית הוא מובן אצלו, ואז אצלו אמירה, שהוא מורה על הענין. אבל כאן שכתב שתי פעמים לשון אמירה, ואם כן בלשון האמירה כבר הוזכר האמירה הפרטית שהוא אחר 'דבר', ואם כן למה כתב עוד אמירה, אלא בא לאורויי תוספות אזהרה, 'להזהיר הגדולים על הקטנים'.ובפרק חרש מפרש התם תלמודא (יבמות קיד.) הא מילתא 'להזהיר גדולים על הקטנים' - פירוש דלא ליטמא בידים, אבל אם טמאו עצמן - אין צריך להפריש אותם, דקטן אוכל נבילות אין בית דין מצווים להפרישו (שם), כך מפרש אליבא דרבי אליעזר בן פדת. אף על גב

59

גור אריה ויקרא פרשת אמור פרק כג

 שהוסיף וי"ו על הכתוב השני של "כל מלאכה לא תעשו", שבלא וי"ו אין משמעות לו "כל מלאכה לא תעשו", שלא כתב בפסוק זה באיזה יום, והוסיף (רש"י) וי"ו 'וכל מלאכה לא תעשו', דהוי כאילו כתיב וי"ו, דהשתא קאי על יום הכפורים הנכתב למעלה, ועליו אמר 'וכל מלאכה לא תעשו', ובלא תוספות הוי למכתב במקרא 'וכל מלאכה לא תעשו בו':להזהיר על מלאכת לילה כיום. דהא "לא תעשה כל מלאכה בעצם היום" כתיב (ר' פסוק כח), דמשמע יום ולא לילה, לכך צריך קרא לרבות שאף בלילה חייב. ואין להקשות, דלא לכתוב "בעצם היום", דהשתא לא צריך לכתוב "כל מלאכה", זה לא

60

גור אריה ויקרא פרשת בחקותי פרק כז

 כבר, ולפיכך צריך להוסיף חומש, שבזה יהיה מעלה הקדושה שהיתה קודם. אבל כאשר הוא פודה הקדש אחר, כיון שלא היה שלו ההקדש הזה קודם, ועכשיו פודה ומקדיש המעות תמורת ההקדש, די בכך. ופירוש זה נכון.אמנם עדיין צריך לתת טעם למה חומש, ודבר זה בו חכמה עמוקה, כי לא נקרא תוספות רק חומש, והוא דבר מבואר בחכמה, כי אין הב' תוספות על א', ואין ג' תוספות על ב', ואין ד' תוספות על ג', ודבר זה מפני כי השטח הוא שנקרא השלם מפני שיש לו ד' קצוות, ולפיכך לא נקרא חלק ד' תוספות, אך חלק חמישי נקרא תוספות מפני שהשלם הוא

1234567891011121314151617181920