תולדה

תולדה מופיע בפרויקט השו"ת

  


נמצאו 2038 מקורות עבור תולדה. להלן תוצאות 191 - 200

בפרוייקט השו"ת המקוון 344,126 מקורות


191

תוספות יום טוב מסכת ביצה פרק א

 כתב חמץ משום דראוי לאכילה כו'. גמ'. ואפ"ה הוצרך הכתוב לפתוח בשאור ולסיים במחמצת לומר לך זהו שאור כו' משום דאל"כ לא הייתי משים כרת אלא בחמץ דכתיב ביה כרת. תוספת:משנה ביחפור בדקר - וכתב הר"ב דמיירי כשהוא נעוץ בעפר תיחוח וכו' שאינו מחוסר כתישה. דכתישה תולדה דטוחן היא. רש"י. אבל מה שנוטל העפר ועושה גומא. אע"ג דקיי"ל חורש בכל שהוא במשנה ב' פי"ב דשבת. ואע"ג דהכא לאו לחרישה צריך לגומא. הא קיי"ל כר"י דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. כמ"ש הר"ב במשנה ה' פ"ב דשבת גם בפרק י' משנה ה'. אמרינן בגמ' דה"מ היכא דמתקן. הכא מקלקל. כלומר דמיירי

192

תוספות יום טוב מסכת כלים פרק א

 תוספות יום טוב מסכת כלים פרק אמשנה אאבות הטומאות - בשמעתא קמייתא דב"ק אמרינן מכלל דאיכא תולדות ותולדותיהן לאו כיוצא בהן. דאילו אב מטמא אדם וכלים ואילו תולדה אוכלים ומשקים מטמא. אדם וכלים לא מטמא. והיינו ראשון ושני דלא מטמא אדם וכלים. דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. הר"ש:השרץ - לשון הר"ב החלד והעכבר כו'. ועי' במ"ו פ"ט דחולין. וכתב הר"ב לטמא אדם וכלים. וז"ל הר"ש. אדם נפקא מדכתיב בפרשת אמור או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו. וכלים מדכתיב בפרשת שמיני מכל כלי עץ או בגד או עור או שק. ע"כ. ומ"ש הר"ב ושיעורן

193

תוספות יום טוב מסכת מכות פרק ג

 קאתי לפרושי היכי משכחת להו. אבל לא דצריך שיהא גם חמור קודש. דבלאו הכי משכחת עבודה בשור. ולאו דוקא תנן דשניהם מוקדשים. וז"ל התוס' דהכא. ויכול להיות שהוא חולין. והן מוקדשים בשור וחמור לאו דוקא. דליכא מוקדשים אלא בשור. ע"כ:ובשביעית - כתב הר"ב שבת לה' שדך לא תזרע. וחורש תולדה דזורע כגון חורש לכסות את הזריעה. רש"י פרק ג' דפסחים [דף מ"ז ע"ב]:ויום טוב - ושבת לא תנא משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא דאין לוקין עליו. רש"י שם. וטעמא פי' בפרקין דף י"ג לפי שלא ניתן לאו זה לאזהרת עונש מלקות כשאר לאוין. שהרי הוצרך להזהירו. שאל"כ לא

194

תוספות יום טוב מסכת נגעים פרק א

 כו' - עיין מ"ש בזה בריש מסכת שבועות:[שהן ארבעה - פי' הר"ב דמרבינן להו מספחת כו' והטיל הכתוב לספחת בין שאת לבהרת כו'. בפ' קמא דשבועות דף ו' במתניתא תנא הטיל הכתוב כו' לומר לך כשם שטפילה לשאת. כך טפילה לבהרת. והביאה הר"ש ופירשה כשם שטפילה לשאת. כלומר שיש לה תולדה. דפשטיה דקרא ספחת אשאת קאי. כך טפילה לבהרת ע"כ. ונ"ל דהכי ילפינן דאי קרא כפשטיה שאין ספחת אלא אשאת. א"כ הואיל והבהרת היא העזה ה"ל להכתוב לכתוב בהרת ושאת וספחת והוי לא זו אף זו. והאיך אמר שאת תחלה והיא גבוה דהשתא הוה זו ואצ"ל זו. אלא דלהכי אקדמי' לשאת

195

תוספות יום טוב מסכת נדרים פרק ו

 עליו קרי ליה. ולא להפריש בין זה לאחר. שאין נקרא קום אלא זה. אבל הכא כי אמרינן דבש תמרים. וחומץ סתוניות. לא שיהא עדיין תורת תמרים וסתוניות עליהם. אלא להפריש בין דבש תמרים לדבש אחר. ובין חומץ סתוניות לחומץ אחר:[כל ששם תולדתו קרויה כו' - תיבת קרויה מוסבת על תולדה]. [שהיא לשון נקבה]:וחכמים מתירין - פירש הר"ב איכא בין ת"ק לחכמים וכו' ורבי יהודה בן בתירא אוסר בו וביוצא מהם. רש"י. ומ"ש הר"ב בפירוש אחר וחכמים מתירין בין בדברים שראוין לאכילה ובין שאינם ראויין לאכילה כן פירש הרמב"ם. וז"ל התוספות איכא בינייהו דת"ק נקט מן התמרים מותר בדבש משמע דדוקא

196

תוספות יום טוב מסכת עירובין פרק ג

 יצא חוץ לתחום כבר הוא חוץ לתחום וחוץ לארבע אמות אבל הכא שהיה רוצה לעקור את עצמו מן העיר ראוי לתת לו במקום שמניח שם ערובו ד"א ששם הוא ביתו:נפל עליו גל - כתב הר"ב והוא דבעי מרא וחצינא דהויא מלאכה. הכי איתא בגמרא ונראה לפרש דחופר בכלי והוא תולדה דחורש:אם ספק ר"מ אומר הרי זה חמר גמל - משום דס"ל תחומין דאורייתא והא דמטהר בספק טומאה דאורייתא במשנה ז' פ"ה דטהרות התם תרי חזקות לקולא דהעמד מת על חזקתו שהיה חי והעמד הנוגע על חזקתו שהיה טהור והכא חדא חזקה איכא דהעמד תרומה על חזקתה אבל ליכא עוד חזקה

197

תוספות יום טוב מסכת שבועות פרק א

 מראות נגעים ר' דוסא בן הרכינס אומר שלשים וששה עקביא בן מהללאל אומר שבעים ושנים. תוס'. ויתכן לפי זה לגרוס שהם ולא שהן. אבל מראות לא קשיא דלגרוס מראים ואע"פ שכן נמצא בפירוש הרמב"ם במשנה ג' וד' פרק קמא דנגעים דמראה שם לזכר בסימן הנקבה:שהן ארבעה - כתב הר"ב תולדה דשאת וכו' כדפי' בריש מסכת נגעים:משנה בכל שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף וכו' - שהרי הוא אומר ונעלם. מכלל [דידע] והוא ידע. הרי כאן שתי ידיעות. ברייתא בגמרא ופרכינן אלא מעתה גבי סוטה כתיב ונעלם מעיני אישה מכלל דהוי ידע מעיקרא. אי הוה ידע מי בדקו לה מיא.

198

תוספות יום טוב מסכת שבת פרק יב

 נקט הבונה קודם מכה בפטיש. וכמ"ש בס"ד בשם התוס' ברפ"ק דמאי דשכיח טובא מקדים התנא לשנותו קודם:הבונה כל שהוא - מסקינן בגמרא שכן בעה"ב שיש לו נקב בבירתו סותמו דכוותה גבי משכן שכן קרש [שנפלה בו דרנא (תולעת) מטיף לתוכו אבר וסותמו:המסתת והמכה בפטיש - פי' הר"ב והיא תולדה דמכה בפטיש. ומפרש בגמ' אימא המסתת המכה בפטיש ופירש"י והכי קאמר המסתת שהוא חייב משום מכה בפטיש חייב בכ"ש:והמכה בפטיש - פי' הר"ב היא גמר מלאכה של חוצבי אבן וכו' וכן פירש"י [ועיין מ"ש בפ"ז סוף משנה ב' בס"ד] והקשו בתוס' דבנין של אבנים לא הוי במשכן ולא שביק תנא גמר

199

תוספות יום טוב מסכת שבת פרק יד

 תוספות יום טוב מסכת שבת פרק ידמשנה אוהחובל בהן חייב - פי' הר"ב דיש להן עור ומסקינן דאפילו רבנן דר"י בן נורי במשנה ב' פ"ט דחולין מודו לענין שבת. ומ"ש הר"ב דחייב משום מפרק שהוא תולדה דדש לפי שהוא מפרק אותו דבר ומבדילו מחברו כמ"ש הרמב"ם ומ"ש הר"ב שאין החובל חייב אלא בצריך לדם הכי איתא בגמ' פרק דלעיל דף ק"ו ולפי' שכתב דחובל חייב משום מפרק ניחא שצריך לדם שיוצא כדי להאכיל לכלביו כדאיתא בגמ'. אבל לפי' שמפרש משום צובע ואינו יוצא מאי להאכיל לכלביו דקאמרינן וגם רש"י כתב זה הפירוש וי"ל כגון שצריך וניחא ליה שיהא צבוע

200

תוספות ר' עקיבא איגר מסכת שבת פרק ג

 במ"ג דהא דמודה ר"י דלא יטמיננה בחול משום שמא יזיז עפר וזה לא שייך במעשה זו. ע"כ דקאי ארישא דחכמים באו להוכיח ממעשה זו דתולדת חמה אסור. (ומוכח באמת דהך מעשה לא היה בהטמנה אלא דהמים באו לשם בשבת ונתבשלו ועי' במהר"מ לובלין). ור"י ס"ל דליכא ראיה דחמי טבריא הוו תולדה דאור דחלפי ועברי אפתחא דגיהנם וכך מבואר בסוגיין:[אות נה] בהרע"ב ד"ה סלון. שאסורים לרחוץ בהם כל הגוף. מבואר דאילו הוחמו מעיו"ט שרי לרחוץ בהם כל הגוף. וכ"כ הרע"ב להדיא פ"ב דביצה מ"ה. וזהו דעת הרי"ף והרמב"ם אבל דעת תוס' דאסור. והא דמוכח ממתני' דיש חילוק בין הוחמו מעיו"ט

1234567891011121314151617181920