תולדה

תולדה מופיע בפרויקט השו"ת

  


נמצאו 2038 מקורות עבור תולדה. להלן תוצאות 111 - 120

בפרוייקט השו"ת המקוון 344,126 מקורות


111

רד"צ הופמן ויקרא פרק ד

 הלשון "מאחת מהנה". המי"ם הראשונה וודאי שהיא מיותרת, ואם גם נמצא כדוגמתה בפסוקים אחרים "כדי ליחד את המושג ככל האפשר" (איוולד C 872). הרי זה מתפרש כאן לפי התלמוד (שבת ע, ב): "הנה" - אבות, "מהנה" - תולדות2). לפי זה היתה הוראת הביטוי "אחת מהנה"3) אחד ממעשי עבירה דומים (כלומר תולדה); ואחריו באה המי"ם לציון החלק. הביטוי שאינו רגיל משמש כאן, כמו בשאר מקומות, מקור להלכות שונות (השוה שבת ע, ב; קג, ב).פסוק ג.הפסוק הקודם "נפש" וגו' הוא הכלל, מכאן ואילך באים הפרטים אחד אחד: כהן משיח, עדת ישראל, נשיא ונפש אחת. - החטאת הראשונה שעליה מדובר הוא: פר

112

רד"צ הופמן ויקרא פרק יג

 בהיר וכתם על העור. ר' ישמעאל אומר בתו"כ: "בית ישראל הריני כפרתם, הרי הן כאשכרוע, לא שחורים ולא לבנים אלא בינונים", בערך שחומים. לפי שבועות ה, ב אין ספחת כינוי לנגע אלא תופעה שהיא קרובה לשתים האחרות, כלומר נספחת. נגעי הצרעת "שאת" ו"בהרת" נקראים "אבות", נגעים עיקריים, ואילו "ספחת" מוסיפה "תולדה" לכל אחד מאלה. ואפילו אם נבאר "ספחת" - נגע, אפשר להניח שאינה נגע מיוחד, אלא שם משותף של אותם הסוגים שדומים ל"שאת" ול"בהרת", ואילו "שאת" ו"בהרת" מציינות לפי התלמוד צבעים מסויימים של נגעים: "בהרת" היא לבנה עזה כשלג, והנספחת אליה, ה"ספחת", צבעה כסיד ההיכל. לדעת ר' מאיר צבע השאת כקרום

113

רמב"ן בראשית פרשת בראשית פרק א

 טעם הכפל "ורבו" שני פעמים בפסוק:ואם כן נפרש "אשר שרצו המים" (להלן פסוק כא), אשר הניעו והוליכו המים. וכן ושרץ היאור צפרדעים (שמות ז כח), וכן פרו וישרצו (שם א ז), שפרו ורבו וינועו לרובם, עד שתמלא הארץ מהם. אבל אונקלוס פתר "בשרצו בארץ" (להלן ט ז) ענין תולדה "איתילידו בארעא", כי הוא עשה הלשון מושאל מן השרצים, ואתם פרו ורבו כשרצים בארץ ורבו בה. וכן "פרו וישרצו" (שמות א ז) שהיו בתולדותם כשרצים לרוב:ועוף יעופף על הארץ - ביום הזה היה מאמר הבריאה במים, והיה ביום הששי בארץ, אם כן פירוש "ועוף יעופף על הארץ" נמשך, ישרצו המים

114

רמב"ן בראשית פרשת בראשית פרק ה

 וטעם ביום ברוא אלהים אדם - נמשך לפניו, כי יתחיל באדם עצמו, יזכיר בו שנברא מאין, ולכך אמר ביום ברוא אלהים מאין האדם הזה הנזכר, בדמות אלהים עשאו. יפרש שהוא מעשה אלהים ובדמות אלהים. והזכיר כי כאשר ברא אותו מאין, כן ברא את אשתו:ואמר ויברך אותם - שנתן בהם כח תולדה להתברך לעד בבנים ובנות רבים מאד. והכוונה לומר כי התולדות מברכת אלהים, כי הם לא נולדו אבל נבראו מאין, ונתברכו לעשות כן:וטעם ויקרא את שמם אדם - מפני ששם אדם כלל לכל המין האנושי, הזכיר כי האלהים קרא הזוג הראשון בשם זה, מפני שכולם בהם בכח, ועליהם הוא אומר "זה

115

רשב"ם ויקרא פרשת תזריע פרק יג

 בעור בשרו - לפי שלפנינו יאמר כי יהיה בו נגע בראש או בזקן, הוצרך כאן לומר בעור בשרו:שאת - לשון גובה. שאינה לבנה כל כך כבהרת, אבל הבהרת לבנה היא כדכת' בהיר הוא בשחקים, ונראית עמוקה יותר מבהרת, כמראה חמה עמוקה מן הצל:ספחת - טפילה לשאת או טפילה לבהרת, תולדה [ל]שאת וגם יש תולדה לבהרת להצטרף עמה כדכת' ספחני נא אל אחת הכהונות, לשון טפילה וצירוף, כך פירשו חכמים:לנגע צרעת - שיהיה מקום הנגע בשר לבן, כדכת' מצורעת כשלג. כך נקרא הנגע כשהוא לבן:(ג) ומראה הנגע עמוק - לבן:(ד) ועמוק אין מראה - שאינו לבן כאחד ממראות נגעים המפורש[ים]

116

רש"ר הירש בראשית פרשת בראשית פרק ב

 כלל אל האמור לאחר מכן; אך אין הכתוב מוסיף כאן דבר על התהוות השמים והארץ. זאת ועוד: "תולדות" מציין תמיד את הבנים, ולא את האבות. "תולדות אדם", "תולדות נח", "תולדות תרח", "תולדות ישמעאל" אינם אבותיהם של אדם, נח, תרח וישמעאל, אלא צאצאיהם, הבנים שאותם הם הולידו. ובסופו של דבר: אין "תולדה" אלא הולדה טבעית ואורגנית, והיא הניגוד הגמור של "בריאה". אולם, הכתוב הדגיש בהדגשה יתרה, שהשמים והארץ נבראו דרך "בריאה"; הם "נבראו" יש מאין על פי רצונו החפשי של ה'; ואין לך שם ההולם פחות את הבריאה - משם "תולדה" האמור כאן. אמור מעתה: "תולדות השמים והארץ" הן "תולדות" כמשמען; הן

117

רש"ר הירש בראשית פרשת בראשית פרק ג

 תשובתה של חוה מוסיפה יסוד רביעי, שגם עליו משיבים קלי דעת ומקילי ראש. יש כאן משום מצות סייג, בחינת מצוה דרבנן. ה' גזר על האכילה; ואילו האשה מזכירה איסור נגיעה. היתה זו אפוא מצות סייג; אדם בזהירותו הוסיף על המצוה כדי להתרחק מן העבירה. הנה אנחנו רואים: הסייגים והגזירות הם תולדה טבעית של הזהירות המוטלת על מקיימי המצוות. אך חכמינו מוסיפים אזהרה: "שלא תעשה את הגדר יותר על העיקר שלא יפול ויקצץ בנטיעות. כך הקב"ה אמר ביום אכלך ממנו ועמדה והעידה עדות שקר לא תגעו בו פן תמותון. כיון שראה שכזבה דחפה עליו. אמר לה, כמה דלא דמכת במקרובתיה אף

118

רש"ר הירש שמות פרשת בשלח פרק טז

 כמו "ונפת צופים" (תהלים יט, יא), וגם ביטוי זה מתפרש בסוטה מח ע"ב: "סולת שצפה על גבי נפה", הווה אומר - הגרעינים המנופים הצפים למעלה:בדבש. אפשר ש"דבש" קרוב ל"דוש": לחבוט בדבר להוציא ממנו מה שבתוכו, והוא מציין אפוא את המיץ שסוחטים אותו מתוך הפרי, והרי גם בהלכה סחיטה היא תולדה של דישה. בדרך כלל "דבש" אינו מורה על דבש דבורים, אלא על מיץ פירות, והוא מציין גם דבש דבורים רק משום שגם דבש זה אינו אלא מה שהדבורים מוצצות מתוך הפרחים. לא ברור, משום מה מציינת "דבשת" את חטוטרת הגמל. אפשר שאין השם הזה מציין את הבליטה שעל גב הגמל,

119

רש"ר הירש שמות פרשת משפטים פרק כא

 בור הואיל ופטר בו את הכלים". הווה אומר: הטעם שפטרה התורה בכלים - הוא הטעם שפטרה בפסולי המוקדשין.מבין ארבעה אבות נזיקין, הבור הוא "אב" לכל נזק שנעשה על - ידי דבר שאין בו רוח חיים ושאין דרכו לילך ולהזיק. שברי זכוכית שהוטלו לרחוב, וכיוצא בהם דבר שבהמה ואדם עלולים להינזק בו, - "תולדה דבור" הם. ואין הדברים אמורים רק אם הוטל החפץ המזיק לרשות הרבים במישרין; הוא הדין ב"אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו - בתר דנייח" (בבא - קמא ג ע"ב). אם הזיקו בשעת נפילתם, הריהם בכלל "אש" (עי' פי' להלן כב, ה). ואינו חייב אלא בבעל - חי שהתקלה

120

רש"ר הירש שמות פרשת ויקהל פרק לה

 קבלת עול שמים שעליה אנו מצווים בשבת. כל עשייה יצרנית, שמלאכת המשכן נזקקה לה, הופכת בכך ל"אב - מלאכה", לסוג של עבודה יצרנית המקיף הרבה "תולדות", היינו תת - מלאכות הכלולות במושגו. הזורע והנוטע, למשל, הוא "אב", סוג של עבודה יצרנית, והזומר, וכן המשקה ובכלל כל עבודה המקדמת את גדילתו של הצמח - "תולדה" היא הנגררת אחרי מושג ה"אב" (עי' שבת עג ע"ב).גדר המלאכה האסורה בשבת רמוזה בכתוב: כל - העשה בו מלאכה יומת, שקדמו לו המלים: "הדברים אשר - צוה ה'" ו"לעשת אתם" - הווה אומר, הדברים - והפעולות הנעשות בכוונה תחילה כדי לייצר אותם. וכך באה בחשבון "מלאכת שבת" תמיד התוצרת, הפעולה המייצרת, ולא

1234567891011121314151617181920