שכירות

שכירות מופיע בפרויקט השו"ת

  


נמצאו 8234 מקורות עבור שכירות. להלן תוצאות 181 - 190

בפרוייקט השו"ת המקוון 344,126 מקורות


181

תוספות יום טוב מסכת בבא מציעא פרק י

 עליה דורסים עליה שבאה התקלה מחמת תקרת הבית וזה שעבד לו הבית כשאמר ליה שעל גבי בית זה. שכל זמן שנתקלקלה עליתו מחמת בית. או יתקן או ידור עמו בבית. אבל אם נפלו כותלי העליה אינו חייב לתקן. ולא ידור עמו בבית. שאין זה הקלקול מחמת הבית. מגיד פ"ה מה' שכירות בשם הרשב"א:הרי בעל העליה יורד ודר למטה - ל' הר"ב דהא שעבד ביתא לעליה. דאי לאו לשעבדו למה ליה למימר שעל גבי בית זה. והא קא חזי לה לעליה דעליה זו קאמר ליה. רש"י. ועמ"ש במשנה דלקמן:המעזיבה - עמ"ש במ"ז פ"ק דסוכה:משנה גאמר בעל העליה לבעל הבית

182

תוספות יום טוב מסכת בבא קמא פרק ד

 מאונסין. לכך נקיט להו בזה הסדר ולא כסדר שנכתב בפרשה ע"כ. וכך כתבו בפרק בתרא דשבועות. ועוד נראה מטעם אחר ששנויין בזה הסדר לפי שהשומר חנם והשואל דומין להדדי ששניהם יש בהם צד חנם. השומר חנם שומרו בחנם והשואל שואלו בחנם. והנושא שכר והשוכר דומים להדדי. ששניהם יש בהם צד שכירות:נכנסו תחת הבעלים - בדלא עבדו שמירה כלל קא מיירי. ומשום הכי פסיק ותני נכנסו תחת בעלים דאי אפשר לומר דמחייבי בשמירת נזקיו כבעלים שהרי תם לכולי עלמא לא סגי ליה בשמירה פחותה ושומר חנם לא אשתעבד לבעלים אלא לשמירה פחותה. ואז כלתה שמירתו. א"כ בעל השור שמסרו למי שאינם

183

תוספות יום טוב מסכת בבא קמא פרק ט

 דקני ליה לגמרי שהרי לא נתכוין הצבע לזכות בו כלל. מה שאין כן בגזלן:רבי יהודה וכו' - כתב הר"ב דקניס ליה להאי דשנה וכו'. וכפירש רש"י. ומשמע דדוקא לדשנה קנסינן. והלכך אם בעל הצמר אינו חפץ בצמרו אלא שיתן לו דמי צמרו הרשות בידו. כן כתב המגיד בפ"י מהלכות שכירות שמצא לרש"י ז"ל שפירש שביד בעל הצמר לתת לו הצמר. ופירש בדמיו. וכתב שצריך עיון לפי שאחר שהדין הוא לחשוב איזה הוא מועט אם ההוצאה אם השבח. ויתן המועט. ואם רצה צבע בזה. אין בעל הצמר יכול לעכב ודאי. וכדעת הרמב"ם שתקנה זו תקנה לכל אחד משניהם היא. ואין אחד

184

תוספות יום טוב מסכת בכורות פרק א

 דיני שותפות הנכרי בטהורה כן דינו בטמאה וכו':אף ע"פ שאינו רשאי - ל' הר"ב מפני שנעשית בה מלאכה בשבת. וכן לשון רש"י. ולפום ריהטא נקט רש"י. כמו שמפרש בפ"ק דע"ז מ"ו והתם ניחא. משום דבגמרא ס"ד דטעמא דמתניתין הכי הוא. ופריך ליה ונעבד כיון דזבנה קנייה. ומסקינן גזירה אטו שכירות ושאלה. וכדפירש הר"ב שם ובמ"ב פ"ד דפסחים. והכא דלא איתמר עלה בגמרא כלום. ה"ל לרש"י לפרש כפי האמת שמא ישאיל או ישכיר. וכ"ש שהר"ב ה"ל לפרש כן:והמשתתף לו - כתב הר"ב. אפילו חלק הנכרי מסוים וידוע כו' כל זמן שאם יחתך ממנו אותו אבר תשאר הבהמה בעלת מום. וא"ת והיכי

185

תוספות יום טוב מסכת בכורות פרק ד

 מנין עולם שלמה נמי שנת הבכור. מנה"מ דאמר קרא לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה איזוהי שנה שנכנסה בחברותיה הוי אומר שנה של בכור. כלומר דכי אזלת אחר שנת הבכור הוי נכנס בחברתה. דכי הוי לבכור שנה אחת נכנסה שנייה למנין עולם מתשרי. וכתבו התוספות גבי שכיר שנה בשנה דרשינן שכירות שנה זו אין משתלם אלא בשנה אחרת [כמ"ש הר"ב במשנה י"א פ"ט דב"מ] דרשינן בכל חד מענינא דקרא דגבי מעשר דכתיב שנה בשנה דרשינן שאין מתעשר מן החדש על הישן כו' [כמ"ש הר"ב במ"ה פ"ק דתרומות] וצריך לאוקמא הך שמעתא בשנה בלא רגלים. שברגלים לחודייהו (בכל) [צ"ל בלא] שנה

186

תוספות יום טוב מסכת מעשר שני פרק ה

 כהונה נתינה כתיבה בהו. חליפין דרך מקח וממכר הוא. מטלטלי אגב מקרקעי נתינה אלימתא היא. והרמב"ם בפי"א מהלכות מעשר שני כתב שאין מקנין מעשר בחליפין וכתב הכסף משנה וז"ל נראה שלמד כן מהך עובדא וכו' ע"כ. אשתמיטתיה דתלמוד ערוך הוא:ונתקבלו זה מזה שכר - כתבו התוס' דאילו חליפין אין שכירות נקנה בחליפין והרא"ש כתב דכיון שעל ידי חליפין לא היה יכול להקנות כדמפרש בגמ'. [כמו שכתבתי] אלא היה צריך להקנות להן אגב קרקע יותר קל ליתן פרוטה לשכר מקנין חליפין:משנה יבמנחה ביום טוב האחרון - משום דאין זמן מאוחר ביום טוב אלא מנחה האחרון. ואיחרוהו לוידוי כל עוד שיכולים

187

תוספות יום טוב מסכת נדרים פרק ד

 היינו כמו קדירה ושפוד. אלא תנור שעומדים קדירות ושפודים בתוכו להתבשל ולצלות. וקצת קשה דא"כ גבי קדירה ושפוד ה"ל לומר ג"כ ותנור שאופים בו נראה לי. ומ"ש הר"ב שיאמר לו הנאת כו' עיין מ"ש על זה בדבור דלקמן]:מקום שמשכירין וכו' - פירש"י שנוהגין להשאיל כל אלו הדברים על ידי שכירות אסור למדיר להשאילו. ומה שכתב הר"ב באותם הדמים וכו' כן לשון הרא"ש ובמשנה ו' פרק קמא דמגילה כתב הר"ב שוה פרוטה. וכן כתב שם רש"י. והתוספות. ומה שכתב הר"ב והוא הדירו מהנאה המביאה לידי מאכל הכי מוקים לה בגמרא. וז"ש לעיל מהך שיאמר לו הנאת מאכלך עלי לא קאי בגמרא

188

תוספות יום טוב מסכת נדרים פרק ה

 הבד מושכרים בעיר - פירוש שהיו מושכרים כבר אבל השכירן אחר מכן לא דאע"ג דתנן בסמוך לביתך שאני נכנס מת או מכרן לאחר מותר דוקא במכירה הוא דשרי אבל בשכירות לא דאם איתא דאפילו בשכירות שרי לתני השכירן ומכ"ש מכרן אלא ודאי כל שקדם נדרו לשכירתו אין האיסור מסתלק על ידי שכירות אבל מתניתין בשהשכירן כבר. הרשב"א. הר"ן:אין לו בהן תפיסת היד מותר - ואע"ג דקיימא לן דקונמות מפקיעין מידי שעבוד כדפירש הר"ב במשנה ד' פרק בתרא וכמ"ש לעיל בשם הר"ן. מסיק הרא"ש בב"ק בפרק הפרה דכיון דשכירות ליומיה ממכר הוא הרי מכר הנאתו ואין איסור קונם שהוא איסור הנאה שאינו

189

תוספות יום טוב מסכת עבודה זרה פרק א

 להם בתים ולא גזרינן וכו' אבל לא שדות דאיכא תרתי לאיסורא. ותימה דכי נמי תרתי לאיסורא מאי הוי דשכירות שדות בא"י גופא לא הויא אלא גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה והכי פריך לה בגמ' ומסיק דס"ל כבוש יחיד שמיה כבוש ומכירה דסוריא איכא איסורא בין בתים בין שדות. הלכך שכירות שדות בסוריא לאו גזרה היא משום שכירות א"י אלא משום מכירת שדות דלאו גזירה היא אלא איסורא דאורייתא ומיהו לא אחמור בה רבנן למגזר שכירות דבתים אטו מכירה אבל שדות דאית בה תרתי וכו'. ור' יוסי אומר בא"י משכירין בתים דלית בהו תרתי לא גזרו. ובסוריא ס"ל דכבוש יחיד

190

תוספות יום טוב מסכת עירובין פרק ו

 וטעמא לפי שפחות מש"פ חשוב להם מחמת קמצנותם כדאמרי' דבן נח נהרג על פחות מש"פ משום דלא מחיל אפי' אפחות מש"פ והוי גזל לדידהו. וגזל מז' מצות בני נח ונהרגין עליהם וכן כתב הר"ר יונתן. והרמב"ם נתן טעם אחר כבסמוך. ומה שכתב הר"ב ואפי' בשבת שהשכירות כבטול רשות היא שאינה שכירות ודאית אלא היכר בלבד ולפיכך שוכרים ממנו אפי' בפחות מש"פ כן כתב הרמב"ם בפ"ב מה"ע. ומ"ש בדין ישראל שיכול לבטל וכו' עיין במשנה ד':משנה בשהיה דר עמנו במבוי - וביטל לנו רשותו. רש"י ורמב"ם:והוציאו את הכלים - והחזיקו בו ושוב אע"פ שיוציא הוא לא יוכל לחזור מבטולו כיון

1234567891011121314151617181920