שכירות

שכירות מופיע בפרויקט השו"ת

  


נמצאו 8234 מקורות עבור שכירות. להלן תוצאות 171 - 180

בפרוייקט השו"ת המקוון 344,126 מקורות


171

שושנים לדוד מסכת שבועות פרק ד

 ראה או ידע ונאמר להלן אואין בפקדון או בתשומת יד וכו' מה להלן תביעת ממון וכו', והא דלא תנא נמי שכר שכיר, כדכתיב או עשק את עמיתו, משום דמסתמא למה ליה לשכיר לאהדורי אעדים שיעידוהו, בלא זאת הא קי"ל שכיר בזמנו נשבע ונוטל, מפני שבעה"ב טרוד בפועליו, וכמ"ש הרמב"ם בהל' שכירות:משנה ותי"ט ד"ה שאנס וכו' ושותא וכו'. לעד"ן דאין כוונת רש"י לומר דפגם היינו חסרון הכתובה, וחלילה לאשווייה טועה בדבר משנה. וז"ל רש"י משום בושת ופגם דהא איכא ממון דקנס דבר הקצוב וכו' אבל בושת הכל לפי המבייש והמתבייש לכן הוי ממון וכן פגם בתולה כתובתה מאתיים ובעולה

172

שושנים לדוד מסכת שבועות פרק ו

 שומר), והוא השיב אין לך בידי אלא כך, ה"ז מודה במקצת וחייב שבועה מדאורייתא, ולאו היינו שבועת השומרין. ובדין זה פסק הרמב"ם ז"ל (בפרק ה' מהל' טוען) שכל העומד ליבצר הרי הוא כבצור לענין כפירה והודייה (וע"ע לקמן בזה) דס"ל דמשנתנו לאו בהכי מיירי, ודין משנתנו פסקו (בפרק ב' מהל' שכירות) המוסר לחבירו דבר המחובר לקרקע אפילו היו ענבים העומדות ליבצר הרי הן כקרקע בדין השומרין ע"כ. ור"ל לענין שבועת השומרין, דבהך שבועה מיירי משנתנו מאי דתנן ר"מ מחייב שבועה, והיינו כגון שומר חנם אפילו בטענת נגנב, ושומר שכר בטענת אונס. נמצא דקושיית התי"ט שרירא וקיימא, דכיון דלדידהו לא מיירי

173

שנות אליהו הקצר מסכת שבת פרק טז

 דהא כאן מתורץ הוא שפיר. ובפרק כירה בסופו קאמר לימא תנן סתמא כר' יוסי כו' אלא אמר רב אשי אפילו תימא רבנן שאני הכא מפני שמקרב כיבויו ופי' רש"י דהוי מכבה ממש ואפילו רבנן מודו (חסר תשלום המאמר)ה):משנה ונכרי שבא לכבות כו'. דנכרי משום שכירות הוא דעביד דיודע שישראל נותן לו שכר:קטן כו'. בקטן העושה לדעת אביו מיירי הכא שיודע שהכיבוי ניחא לאבוה:משנה זכופין קערה [כו'] ועל עקרב שלא תישך אמר ר' יהודה כו'. דת"ק סבר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. ומש"ה דאיכא קצת סכנה מותר לכתחילה. ור"י סבר משצ"ל חייב והכא ליכא סכנה

174

תוספות אנשי שם מסכת דמאי פרק ז

 וא"ה מ"ט תמ"ע משל בעה"ב לר"י דקי"ל כותיה הא שמעינן התם במסכת מעשרות דכה"ג פועל חייב לעשר וה"נ מסתברא דמשל פועל הוא כיון דאינו חייב לעשר אלא ע"י צירוף אבל אוכל א' א' מן הסל ופטור מי הכריחו לצרף ולהביאן לידי חיוב מעשרות. וכן מצאתי ג"כ בדברי הה"מ פי"א מה' שכירות בשם הרמב"ן דפועל חייב לעשר משלו וא"כ ק"ו הוא דהתם ודאי טבל וקי"ל דמשל פועל כ"ש הכא בדמאי שהוא ספק והיאך נחייבו לבע"ה. וכ"ש דליכא לאוקמי במאכיל פועליו בדרך מתנה דהא פשיטא דחייב לעשר מה שהוא אוכל בודאי טבל ובדמאי כה"ג פטור מלעשר דקי"ל מאכילין את העניים דמאי. ונ"ל

175

תוספות חדשים מסכת בבא מציעא פרק ה

 תוספות חדשים מסכת בבא מציעא פרק המשנה ב[הר"ב] ד"ה מרבין כו' אלא לבסוף כו'. יליף בגמ' דכתי' כשכיר שנה בשנה שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה אחרת:משנה ז[תוי"ט] ד"ה יצא השער כו' ובספרו ב"י כו'. ובכ"מ כתב שרבינו למד דין זה מהתוספתא:משנה ח[הר"ב] ד"ה חטין בחטין כו' באתרא דאריס כו'. וסיים הרמב"ם אבל אם היה המנהג שיתן בעל השדה הזרע אסור להלותן חיטין בחיטין. אא"כ האריס לא התחיל עדיין בעבודת השדה. וכ"מ בגמ':

176

תוספות חדשים מסכת תמורה פרק א

 תוספות חדשים מסכת תמורה פרק אמשנה א[תוי"ט] ד"ה וסופג את הארבעי' כו' ותימה כו' וכבר תמה כו' הרגיש בפי"ג מהל' שכירות עכ"ל אבל להרמב"ם לק"מ דכתב דציבור ושותפים אע"פ שאין מתפיסים בתמורה מ"מ לוקין וא"כ בהם לא נעשה מעשה בדיבורם אבל לא ידענו מנ"ל זה. והכ"מ כתב דלמד זה מדקתני אין עושין תמורה ולא קתני מותרין להמיר עכ"ל אין נ"ל דאין דרכו לפסוק דין על דקדוק קל כזה מכ"ש לחייב מלקות ולפחות הו"ל יראה לי. ועוד דבגמרא קאמר דעונש שאינו שוה בכל כנ"ל בתי"ט משמע דעונש ג"כ אין בהם ונ"ל דגמרא כאן דף ד' ע"ב פריך והא מימר

177

תוספות יום טוב מסכת בבא מציעא פרק ו

 הכי נקט פועלים משום דפועלים לא משמע אלא שכירי יום. דבהכי מיירי כדאמר התם. בזמן שאמר להשכים ולהעריב. תוספות:והטעו זה את זה - כתב הר"ב אחד מן האומנין ששלחו בעל הבית. גמרא. ומתניתין אורחא דמלתא נקטה שכן דרך העולם ששולח א' מן האומנין וה"ה לאחר. ול' הרמב"ם פ"ט מהלכות שכירות אמר לשלוחו וכו'. ומ"ש הר"ב פירוש אחר שחזרו בהם. והאי תנא חזרו נמי הטעו קרו ליה. גמרא [דף ע"ו ע"ב]. ועיין ריש פ"ח:הקדר - כתב הר"ב ברי"ש גרסינן. לשון תוספות בשני רישי"ן. ולספר דגרס קדר יש לומר דלהכי נקט קדר לפי שקדרין רגילים להיות להם קרונות. ע"כ:פרייפרין - דבר האבד

178

תוספות יום טוב מסכת בבא מציעא פרק ז

 בכתפו - דאינו מזיז ידיו ורגליו. רש"י:הרי זה אוכל - גמרא מאי טעמא כי תבא בכרם רעך בכל מאי דעביד. ונראה לי דמפיק ליה מדלא כתיב כי תבא לבצור בכרם רעך:משנה דהיה עושה בתאנים וכו' - שנא' (דברים כ"ג) בכרם ואכלת ענבים. הרמב"ם פרק י"ב מהלכות שכירות. ומצאתי כן בספרי ענבים ולא תאנים מכאן אמרו היה עושה בענבים לא יאכל בתאנים וכו' ע"כ [וכן הוא בירושלמי פ"ב דמעשרות. ושם (מ"ח) הביא הר"ב ללשון הירוש'] ומהר"ר ואלק כהן בסימן של"ז (ס"ק כ"ב) כתב דדרש מואל כליך ממה שאתה נותן וכו' ולא ידעתי מנין לו [וחכם אחד אמר לי שמהר"ר ואלק כ"ץ

179

תוספות יום טוב מסכת בבא מציעא פרק ח

 לא היתה שותה. תוספות והרא"ש. ועיין לקמן דעת הרמב"ם. וכתבו עוד התוספות ואם תאמר אפילו בטוען ודאי לא נגלגל. מגו דאי בעי אומר איני יודע. וי"ל דאין זה מגו. דאין אדם עושה עצמו ברצון מסופק. כי אז נראה. שהתובע אומר אמת. שטוען ברי. והוא אינו יודע. ע"כ. ולהרמב"ם בפ"ב מהלכות שכירות שכתב מגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. דדוקא בממון פטרוהו מלהוציא במיגו. באל בשבועה לא הקילו. לא קשיא ולא מידי. ומ"ש הר"ב כגון דאמר ליה שתי פרות וכו'. זהו שאלה חצי היום וכו' אבל שאל אחת ושכר אחת מוקמינן בשלש פרות ומתו שתים. בחדא מודה ששאולה היתה וחייב בדמיה. והיא

180

תוספות יום טוב מסכת בבא מציעא פרק ט

 גלי דעתיה דבשביל שהוא בית השלחין טפי ליה. וכן ל' רש"י. ולישנא דגמרא הכי הוא מדקאמר זה. מכלל דקאי בגוה עסקינן. בית השלחין למה ליה למימר. דקאמר ליה בית השלחין כדקיימא השתא. משמע דלישנא יתירא דבית השלחין דייק. אבל הרי"ף העתיק בית השלחין זו למה לי. וכ"כ הרמב"ם בפ"ח מה' שכירות שלא אמר ליה הזה. אלא כמו שאמר ליה כמות שהיא עתה:משנה גהמקבל שדה - כתב הר"ב למחצה וכו'. אבל בחכירות לא שייך. דמאי שמין איכא. חכירתו יתן. רש"י:המקבל שדה מחבירו - גי' הרי"ף ומשזכה בה הובירה. וכן העתיקה הרמב"ם פ"ח מה"ש:שכך כותב לו וכו' - כלומר שכך רגילין

1234567891011121314151617181920