שבוע

שבוע מופיע בפרויקט השו"ת

  


נמצאו 4796 מקורות עבור שבוע. להלן תוצאות 181 - 190

בפרוייקט השו"ת המקוון 344,126 מקורות


181

גור אריה בראשית פרשת ויצא פרק כט

 לפי שמסרה לה הסימנין, וקיימא לן דסימנין דאורייתא, והוי סימן מובהק, ולפיכך בלילה הרי היא רחל לענין דינא לסמוך עליו:(כז) נקוד בחטף. פירוש בשו"א, ונקרא השו"א בחטף - לפי שמחטיפין השו"א יותר משאר נקודות:שאם כן היה צריך לנקוד בקמץ. וכן הוא בדניאל (ר' ט, כז) "שבוע וחצי שבוע":שבעה שבועות. שהוא לשון זכר, דלא כתיב 'שבע שבועות', כי "שבעה" לשון זכר:לשון רבים. כלומר הנון הראשונה של "ונתנה" הוא לשון רבים, ואינה נון נפעל לומר שתנתן לך גם את זאת. ומה שלבן לא אמר 'ואתן לך גם את זאת', מפני שהיה כולל עמו שאר בני העיר הבאים להכניס החתן

182

גור אריה שמות פרשת וארא פרק ז

 למכתב 'וימלאו שבעת ימים', מאי "וימלא", אלא "וימלא" קאי על מנין, שהוא לשון יחיד (כ"ה ברא"ם). ומה שהוצרך לומר שהיתה המכה משמשת רביעית החודש, דאם לא כן יקשה לך דלא שייך "וימלא", כי מלא לא שייך רק על דבר שיש לו שיעור, כמו "וימלאו ימיה ללדת" (בראשית כה, כד), "מלא שבוע זאת" (שם כט, כז), והם שבעת ימי המשתה (רש"י שם), לכך אמר שגם בדבר הזה היה המכה, שכל מכה משמשת רביעית החדש, ויש לה שיעור שימלא:(כז) ואם מאן אתה ואם סרבן אתה. כלומר שהוא שם התואר. דאין לפרש לשון פעל עבר, מפני מלת "אתה" הכתוב אחריו, שאם היה

183

גור אריה ויקרא פרשת תזריע פרק יג

 שהוא סותר דברי עצמו. כי המשנה (נגעים פ"א מ"ג) היא לפטור את העומד בשבוע השנית. ובתורת כהנים, בבגדים עומד בראשון - מסגיר, ובשני - שורף. ובאדם, עומד בראשון - מסגיר, ובשני - פטור. ובמגילה פרק קמא (ח:) אמרינן בתלמוד 'יצא מוסגר שאין צרעתו תלוי בגופו רק בימים', ופירש רש"י (שם) שאם לא ימצא בסוף שבוע טומאה - שער לבן או פשיון - פטרו. והנה הוא (רש"י כאן) סותר כל זה.והרב המזרחי רצה לתקן דברי רש"י, דהא דאמר 'אם עמד במראיתו טמא' היינו שאם עמד במראיתו של נגע הראשון, כגון שהיה כשלג, דהוא בהרת (נגעים פ"א מ"א), ונשאר במראיתו, או בצמר לבן, והוא שאת (שם), ונשאר

184

גור אריה ויקרא פרשת מצורע פרק יד

 בעומד בשבוע ראשון ופושה בשני, ויאמר הכתוב שצריך הסגר, נראה אלי שרז"ל מפרשים המקרא כך; "ובא הכהן והנה פשה", והוא הדין בודאי אף בלא פשה נמי נותץ כשחזר הנגע, כדילפינן בגזירה שוה ד"צרעת ממארת" דנאמר בבגדים דלעיל (יג, נא), והוצרך למכתב "והנה פשה" דעיקר קרא לדיוקא אתא, כאשר בא בסוף שבוע שנייה והנגע חזר אחר [הטוח] - "נתץ הבית וגומר" (פסוק מה), אבל אם עמד בראשון ופשה בסוף שבוע שני לא יתוץ. וילפינן בגזירה שוה "ושב הכהן" "ובא הכהן" דצריך הסגר אם פשה בסוף שבוע שני.והשתא פירושו "אם בא יבא" (פסוק מח), אם בא אחר חלץ, ועמד הנגע שלא פשה,

185

דברי דוד שמות פרשת בשלח פרק טו

 ראשונה, דכתיב: ויסעו מאילים ויבאו כו' בחמשה עשר יום לחודש64. ואיתא בפ' ר"ע65: אותו יום שבת היה, ואחר אותה שבת ירד להם המן, וכתיב: ביום הששי לקטו לחם משנה כו'66, ביום השביעי יצאו ללקוט62, משמע ששבת שלישית אחר מרה היתה וצ"ע, עכ"ל. הך 'שבת שלישית' ר"ל שבוע שלישית דבמרה נצטוו על השבת ואח"כ באו לאילים והיה שבת יום ט"ו, ואח"כ ירד המן ביום ט"ז דהיינו יום ראשון ואח"כ בשבת יצאו ללקוט. ונראה לתרץ ד'שבת ראשונה' דקאמר לאו ראשונה לאזהרת שבת בכלל קאמר אלא ראשונה למצוה שנצטוו עליה בפרט דהיינו שביום השבת לא יצאו ללקוט המן, כדכתיב:

186

דברי דוד ויקרא פרשת תזריע פרק יג

 'בעיניו', היינו גם 'לא פשה':(ו) [כהה כו'] הא אם עמד במראיתו או פשה טמא. קשה ל"ל זה והלא בכל התורה אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו. ותו הקשו רבים19 קושיא אלימתא על רש"י דכתב כאן נגד המשנה פ"ק דנגעים20 דאמר: לפטור את העומד בסוף שבוע שני, ופירשו הר"ש והברטנורה שהעומד בשיעורו ולא פשה ועמד במראהו אע"פ שלא ירד למטה מן ד' מראות פוטרו בסוף שבוע שני והא דכתיב: וראה הכהן אותו ביום השביעי שנית והנה כהה כו' וטהרו הכהן, לאו למימרא דאין מטהרו אא"כ כהה אלא לאשמועינן דאפילו נשתנה משלג לסיד או מסיד לשלג לא אמרינן נגע

187

רבי אליהו מזרחי בראשית פרשת בראשית פרק א

 שבעת הימים" כשיהיה פירושו כאור שבתוך שבעת הימים, דהיינו: כמקצתן, דאם כן מאי "כאור שבעת הימים" (ישעיהו ל, כו). בשלמא גבי "לשבעת יומי משתותי" שייך לומר: "לשבעת יומי משתותי" אף על פי שאינו אלא במקצתן, מפני שהמנהג הפשוט הוא שיהיו ימי המשתה של חופתו שבעה ימים, כדכתיב (כט, כז): "מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת", ופרש"י: "שאין מערבין שמחה בשמחה", וכיון שהמנהג הוא שיהיו שבעה, תפש כל השבעה בלשונו, אף על פי שאינו אלא במקצתן. אלא הכא גבי "ואור החמה יהיה כאור שבעת הימים", מפני מה יזכיר בלשונו "אור שבעת הימים" אחר שאין כוונת המקרא רק כאור של

188

רבי אליהו מזרחי בראשית פרשת ויצא פרק כט

 האחדים שאמרה לו אמו, אבל לולא האהבה לא היה חושב אותן כך, כי השבע שנים אינן ימים אחדים כי רבים הם.(כא - כז) מלאו ימי שאמרה לי אמי, ועוד מלאו ימי שהרי אני בן שמונים וארבע שנה ואימתי אעמיד שנים עשר שבטים. מלא שבע זאת שבוע של זאת, והם שבעה ימי המשתה. הרמב"ן ז"ל טען ואמר "ואם כן למה לא פירש הרב 'מלאו ימי' על שני העבודה והתנאי ששלמו, כדברי אנקלוס שהוא משמעות הכתוב באמת, כי בשביל הימים שאמרה לו אמו, גם מפני זקנותו לא יתן לו לבן בתו קודם הזמן אשר התנו ביניהם, ודי שיקיים תנאו. וכדברי אנקלוס, הוא

189

רבי אליהו מזרחי שמות פרשת בא פרק י

 נאמר על איזה שלשה ספורים שיהיו, ימים או חדשים או שנים או תאנים או רמונים וזולתם, ולכן יצטרך לומר שהשלוש הזה היה שלוש של ימים לא של זולתם.ואמר "ובלשון לע"ז טרצינ"א". להודיע ההבדל שבין שלשה לשילוש, שהשלשה בלשון לע"ז טרי"ש, והשילוש בלשון לע"ז טרצינ"א. "וכן שבעת ימים בכל מקום שבוע של ימים ובלע"ז שטינ"א", לא שיט"י, כי שיט"י בלשון הקדש שבעה, ושטינ"א בלשון הקדש שבוע:ועוד שלשת ימים אחרים חשך מוכפל על זה, שלא קמו איש מתחתיו כו'. בשמות רבה. דאם לא כן "שלשת ימים" תניינא למה לי. והכי קאמר: ויהי חשך של אופל בכל ארץ מצרים שלשת ימים,

190

רבי אליהו מזרחי שמות פרשת בשלח פרק טז

 חדש אחד מהארבעים שנה:ויום אחד בשבת היה. כדכתיב (פסוק כו): "ששת ימים תלקטוהו, וביום השביעי" לירידתו "שבת, לא יהיה בו". הכי תני לה בבריתא בפרק רבי עקיבא (שבת פז ב). והקשו התוספות (שבת פז ב): היכי מייתי ראיה מהאי קרא, והלא זה הפסוק נכתב אחר שירד כבר מן שבוע אחד, כשבאו והגידו למשה שלקטו לחם משנה, דכתיב (פסוקים כה - כו): "ויאמר משה אכלוהו היום וגו' ששת ימים תלקטוהו" והמן כבר ירד מיום ראשון שעבר. ותרצו: "דאף על גב דלא נאמר אלא עד אחר כך, מכל מקום מוכח שפיר דמשה שכח לומר להם, והיה אומר להם: היה לי לומר לכם

1234567891011121314151617181920