רמב"ם

רמב"ם מופיע בפרויקט השו"ת

  


נמצאו 14153 מקורות עבור רמב"ם. להלן תוצאות 61 - 70

בפרוייקט השו"ת המקוון 344,126 מקורות


61

רבי אליהו מזרחי שמות פרשת תצוה פרק כח

 היה קולן נשמע, מאחר שהיו סתומין מכל צד, ואדרבה היה להם לומר: ועושה אותם כמין רמונים שפתחו פיהם, אם היו סוברים שהפעמונים היו בחלל הרמונים. והנה גם אנקלוס עליו השלום הבין דבריהם ז"ל, כמו שהבין אותם רש"י ותרגם: "ופעמוני זהב בתוכם - וזגין דדהב ביניהון", לא בגויהון, וכן פרשו גם הרמב"ם (רמב"ם הל' כלי מקדש ט, ד) והסמ"ג (סמ"ג עשה קעג) כרש"י ז"ל.(לה) ולא ימות מכלל לאו אתה שומע הן, אם יהיו לו לא יתחייב מיתה, הא אם יהיה מחוסר אחד מן הבגדים הללו, חייב מיתה בידי שמים. הודיענו בזה שאין המכוון פה על שלילת המיתה, רק על חיובה המתחייבת

62

רבי אליהו מזרחי שמות פרשת כי תשא פרק לד

 לא תשחט את הפסח ועדיין החמץ קיים. אזהרה לשוחט או לזורק או לאחד מבני החבורה. הודיע לנו בזה, שהמקרא הזה מסורס וקצר. מסורס, כאילו כתוב: לא תשחט זבחי על חמץ. וקצר, כאילו כתוב: לא תשחט זבחי ולא תזרוק דמו על חמץ, ולפיכך אמר אזהרה לשוחט ולזורק. וכן כתב הרמב"ם ז"ל ((רמב"ם הל' קרבן פסח א, ה): "אחד השוחט ואחד הזורק את הדם ואחד המקטיר את האמורים, אם היה ברשות אחד מהם, או ברשות אחד מבני החבורה כזית חמץ בשעת הקרבתו, הרי זה לוקה". ופירש זבחי - פסחי, דבר הלמד מעניינו, מה כתיב בתריה "ולא ילין לבקר זבח חג הפסח". גם פירש "

63

רבי אליהו מזרחי ויקרא פרשת ויקרא פרק א

 רחמנא "כל אשר יעבור". ואי כתב רחמנא "כל אשר יעבור", הוה אמינא למעוטי היכא דנטרפה ולבסוף הוקדשה, אבל הוקדשה ולבסוף נטרפה, דבעידנא דאקדשה חזיא, אימא תתכשר, צריכי.ואם תאמר, אכתי למה לי האי מעוטא, תיפוק ליה מקל וחומר: ומה בעל מום שמותר להדיוט, פסול לגבוה, אף כשהוקדש ואחר כך הומם (רמב"ם איסורי מזבח א, י), טרפה שאסורה להדיוט אינו דין שתפסל לגבוה, אף כשהוקדש ואחר כך נטרף.וכי תימא חלב ודם יוכיחו, שאסורים להדיוט וכשרין לגבוה, אף אני אביא טרפה אף על פי שאסורה להדיוט, תהא כשרה לגבוה. איכא למפרך: מה לחלב ודם שהן באין מכח בהמה כשרה, תאמר בטרפה

64

רבי אליהו מזרחי ויקרא פרשת ויקרא פרק ד

 שלח לך (במדבר טו, כד), שהרי הכהן המשיח בשגגת עבודה זרה שעירה הוא מביא כהדיוט. יש לומר, מפני שהשבטים כלם היו מביאים כל אחד פר לעולה ושעיר לחטאת בשגגת הוראת בית דין בעבודה זרה, כדתנן בפרק קמא דהוריות (הוריות ד: ה א) וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות שגגות (רמב"ם הלכות שגגות יב, א), ואם כן שנים עשר שעירים היו, ולא שעיר אחד, ולפיכך אמרו לרבות שעירי עבודה זרה.ירים ממנו מן המחובר שלא ינתחנו קודם הסרת חלבו. בתורת כהנים לא אמרו אלא "ירים ממנו - מן המחובר", ומייתי לה במנחות פרק התודה (מנחות עז ב). ושם אמרו: "בשלמא 'והקריב

65

רבי אליהו מזרחי ויקרא פרשת צו פרק ז

 אפיות הרבה, אבל פירוש מלת מורבכת אינה אלא חלוטה ברותחין. ואף על פי שאינו כתוב כאן תופיני, כמו שכתוב במנחת חביתין, אלא מורבכת בלבד, מכל מקום ממנחת חביתין למדנו, שהרבוכה בכל מקום היא, שאחר חליטתה ברותחין אופה בתנור וחוזר ומטגנה במחבת. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ט' מהלכות מעשה הקרבנות (רמב"ם הלכות מעשה הקורבנות ט, יז - יט): "כיצד הוא הלחם שמביא עם התודה, לוקח עשרים עשרון סלת. ועושה מהם עשרה עשרונים חמץ ועשרה עשרונים מצה, העשרה של חמץ עושה אותן עשר חלות. והעשרה של מצה עושה מהן שלשים חלות שוות, עשר מכל מין, עשר חלות מאפה תנור ועשר חלות רקיקין

66

רבי אליהו מזרחי ויקרא פרשת שמיני פרק יא

 אין זה סימן טהרה. אבל לפרש"י שפירש בפרק בא סימן (נדה נא ב) "כל שיש לו קרנים, יש לו טלפים. ויש שיש לו טלפים, ואין לו קרנים. טלפים - שפרסותיו סדוקות", אתיא שפיר, שכשפרסותיו סדוקות, אף על פי שהוא סימן טהרה, לא יספיק להכשירו, אלא צריך לחזר אחר הקרנים.והנה הרמב"ם (רמב"ם הלכות מאכלות אסורות א, ב וספר המצוות לאו קעג), והסמ"ג (סמ"ג עשין ס), והרמב"ן, והטור (יו"ד סימן עט), כלם כתבו בפירוש, שסימני בהמה וחיה שנים הם, והם: מעלת גרה ופרסותיה סדוקות לשנים. ואף על פי שמהכתוב נראין שלשה: מפרסת, ושוסעת ומעלת גרה, אינם רק שנים, כי השסוע הוא פירוש

67

רבי אליהו מזרחי ויקרא פרשת תזריע פרק יג

 מטמאין משום מחיה" - לאחר שכסתה הצרעת את כל בשרו וגם כל ראשי איבריו, אם חזר ונתגלה בראש האחד מהן מחית בשר חי, הרי הוא טמא, אף על פי שאין שיעור הנגע נראה בו כאחת, שהוא שופע אילך ואילך.וכן נראה גם מדברי הרמב"ם ז"ל, שכתב בפרק שלישי מהלכות טומאת צרעת (רמב"ם הלכות צרעת ג, ה ע"פ נגעים ח, א): "בהרת שהיתה בראש אבר מן האברים, והמחיה באמצע הבהרת בראש האבר, אינה סימן טומאה, מפני שהמחיה חולקת את הנגע, ונמצא מקצתו שופע ויורד מכאן ומקצתו שופע ויורד מכאן, ונאמר בנגעים 'וראהו הכהן' שיהיה רואה הנגע כולו כאחת". ובפרק שביעי מהלכות צרעת

68

רבי אליהו מזרחי ויקרא פרשת אחרי מות פרק יז

 דוקא כשהעלהו שלם, אלא אפילו העלה ממנו אבר או אברים, חייב. וכך אמרו בפרק השוחט והמעלה, שדוקא על אבר חסר פטר רחמנא, שאינו חייב משום מעלה בחוץ עד שיקריב כולו, אבל על בהמה חסרה לא, שאף על פי שלא העלה ממנה אלא אבר אחד, חייב. וכן כתב גם הרמב"ם ז"ל (רמב"ם מעשה הקורבנות יט, י - יא): "העלה וחזר והעלה, חייב על כל אבר ואבר. העלה אבר חסר פטור, שנאמר (פסוק ט): 'לעשות אותו' על השלם חייב ולא על חציו".(ט) ונכרת זרעו נכרת וימיו נכרתים. והיינו דאיכא בין כרת למיתה בידי שמים. ודלא כריב"א (יבמות ב א תוס' ד"ה אשת

69

רבי אליהו מזרחי ויקרא פרשת קדושים פרק יט

 אליעזר, אם מפני שאינה הלכה, כבר הראנו לו במקומות רבים, שהרב אינו חושש לזה, כי אינו מביא בפירוש החומש רק המדרש המתיישב אחר פשוטו של מקרא, ומאחר שהמדרש הזה מתיישב יותר על פי פשוטו של מקרא, לא חשש אם הוא כהלכה או שלא כהלכה.אבל הטענה היא נופלת על הרמב"ם (רמב"ם איסורי ביאה יח, א) ז"ל, שלגבי כהן כתב: "מפי השמועה למדנו, שהזונה האמורה בתורה היא כל שאינה בת ישראל או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה לו איסור השוה לכל" כו', וכתב אחר כך: "הבא על הפנויה, אפילו היתה קדשה שהפקירה עצמה לכל אף על פי שהיא במלקות, לא

70

רבי אליהו מזרחי ויקרא פרשת אמור פרק כא

 לה בקטן העושה על דעת אביו, הא לאו הכי, לא אמרינן ליה, אבל בטומאה מוזהר מריבויא דקרא". וכן כתב גם רבינו הלל בפירוש תורת כהנים: דתניא: "בני אהרן - אף הקטנים, דמדכתיב בני אהרן, משמע נמי קטנים שלא יטמאו במת, דהוזהרו גדולים על הקטנים להפרישן, שלא יטמאו למת". אבל הרמב"ן והרמב"ם (רמב"ם הלכות אבל ג, יב) והסמ"ג (סמ"ג בסוף לאו קמח) ורבינו ישעיה הראשון, כולם פירשו אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים, דלא לטמויינהו בידים, אבל אין גדולים מוזהרין להפרישן, דקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו. וראייתם מההיא דפרק חרש (יבמות קיד א): "רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה

1234567891011121314151617181920