קידוש

קידוש מופיע בפרויקט השו"ת

  


נמצאו 7640 מקורות עבור קידוש. להלן תוצאות 161 - 170

בפרוייקט השו"ת המקוון 344,126 מקורות


161

העמק דבר שמות פרשת יתרו פרק כ

 עה"פ ויקדש אותו, אבל א"כ אינו מובן לשון זכור את יום השבת לקדשו, מה זו זכירה לכאן, והכי מיבעי קדש את יום השבת, וממילא ביום השביעי היה החיוב לזכור את יום השבת, ומכאן הוציאו חז"ל דרשות, בתלמודין דרשו מזה מצות עשה של עונג שבת וקידוש היום, ולדעת המכילתא נפקא לן קידוש היום מלקדשו, ודרשו מדכתיב זכור מלפני שבת, כדתניא במכילתא זכרהו עד שלא יבא, ועיין מש"כ בס' דברים בפ' שמור. אמנם לפי הפשט יש להסביר על מלאכה ממש, ובאשר איסור הנאה יש בדברים שאין בהם קדושה ג"כ כמו בשר בחלב וכלאי הכרם וכדומה, אבל בשבת איסור מלאכה בו הוא מטעם

162

העמק דבר שמות פרשת תצוה פרק כח

 משה בפעם ראשונה, ולדורות לבשו בעזרה, משא"כ מכנסים בא לכסות בשר ערוה מש"ה לבשו בחול ולא נכנסו ערומים, ולבשו בעצמן ולא משה הלבישן(א):(מג) בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת בקדש. כייל הכתוב הני תרתי ביחד, ולא כמו דכתיב להלן ל' כ' גבי קידוש ידים ורגלים, היינו משום דלשרת בקודש קאי גם על בבואם אל אהל מועד, ולא מוזהרין על הבגדים אביאה ריקנית דהיכל, והיינו דדייק המקרא לשרת בקודש דמשמעו בהיכל, משא"כ בקידוש ידים ורגלים כמש"כ להלן ל' כ', והא ודאי שלא שייך לומר בזה אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם ומחייבי משום זר, דזרות ליכא

163

העמק דבר שמות פרשת תצוה פרק כט

 והכי כתיב בפ' צו ח' ט"ו ויקח משה את הדם וגו' ויתן על קרנות המזבח באצבעו ויחטא את המזבח(א):ומשחת אותו לקדשו. כפרש"י בשמן המשחה כדכתיב בפ' צו, והתם כתיב שמשה עשה כן בכל כלי קודש, דהכל נדרשים לקדשם, ומכאן למד משה מדכתיב לקדשו, שמע מינה דכל דבעי קידוש בעי משיחה, וע' מש"כ שם מקרא י' בס"ד:(לז) והיה המזבח קדש קדשים כל הנוגע וגו'. יבואר להלן מ' ט':(לח) וזה אשר תעשה על המזבח וגו'. ענין הפרשה בכללה ביארנו במוספין דפ' פינחס דמשונה היה תכלית הבאת תמידין במדבר מתכלית התמידין דבארץ ישראל, דבא"י באו בשביל פרנסה וכדאי' בכתובות

164

העמק דבר שמות פרשת ויקהל - פקודי פרק לח

 עבודה. ועוד יש הוספה בכיור וכנו שהביאו גם לידי קדושת התורה, שהרי משה רבינו שהיה נכנס באהל מועד לא לבש בגדי כהונה כידוע בתענית דף י"א, ומ"מ היה מחויב ברחיצה כמבואר להלן מ' ל"א ורחצו משה ואהרן ממנו, וכמש"כ לעיל ל' כ"א שהבא לאהל מועד אפי' בלי צורך עבודה טעון קידוש ידים ורגלים כדתנן בכלים פ"א, ומשה רבינו כשנכנס לאהל מועד תדיר הוא רק לתלמוד תורה, שהיה אור המנורה מועיל שם כמש"כ לעיל בכ"מ, מש"ה אותן הנשים שזכו במצוה זו לאתנויי אינשי בי מדרשא זכו לעצמן לעשות במראותיהן כיור וכנו, ונמצא פירוש במראות הצבאת. הנשים הללו שכנו עצמן במעשיהן להקרא

165

העמק דבר שמות פרשת פקודי פרק מ

 כ"ג:(י) וקדשת את המזבח. ולא כתיב ואת כל כליו כמו במשכן, ללמד שהמזבח עצמו לא נתקדש עד שנמשחו כל כליו, וכדתניא בספרי והבאתי בהע"ד בס' במדבר ז' א' ע"ש:(יא) ומשחת את הכיור וגו'. ועד כה שהיה כדין במת יחיד, לא היה מצות קידוש ידים ורגלים כדתנן שלהי זבחים, והיום וקדשת אותו(א):(טו) והיתה להיות להם וגו'. תיבת להיות מיותר במשמעות הכתוב, אבל גם תיבת והיתה לא באה לבאר תועלת המשיחה שהוא בא לכהן, אלא לבאר מה צורך המשיחה גם בשמיני, והרי כבר נתקדשו בהזאת הדם והכה"ג בשמן המשחה מיום ראשון למלואים, כמבואר בפ' תצוה, ושם כתיב והיתה

166

העמק דבר ויקרא פרשת צו פרק ח

 מיותר שהרי כבר כתיב ופר חטאת וגו', אלא קאי גם זה על השמן, שמלבד המשיחה יהיה כדין כפרה שהוא בדם בהזאה, כך יהי בשמן, וא"כ היה ראוי לכתוב ומשחת אותו שבעת ימים תכפר על המזבח וקדשת אותו, ואמאי כתיב לקדשו בינתים, אלא ללמד דמשיחה לאו במזבח לחוד, אלא כל דבעי קידוש טעון משיחה בשבעה ימים, ורק כפרה שהוא הזאה בשמן המשחה אינו אלא על המזבח. והא שהקדים משיחה והזאה דשמן המשחה לפני הזאת הדם ולא כמשמעות הצווי, היינו משום שהדעת נותן שלא יועיל קדושה לכפר טרם יהי' קדוש לענין כל הנוגע במזבח יקדש. וכל זה מרומז במקרא אבל אינו מפורש

167

העמק דבר ויקרא פרשת אמור פרק כא

 אינו אלא לענין עונשי שמים, אבל לדין בא הקבלה להשוות ישראל לכהן בדינים אלו:(ו) קדשים יהיו לאלהיהם. קדושה הוא פרישות מאנשים לשם ה', בכל ענין שמתקדש שם שמים עי"ז שנוהגים כך, היינו שיהיו מצוינים במדות טובות ובצניעות וכדומה, לאפוקי שלא יהיו מובדלים מאנשים בדבר שאין בזה קידוש ש"ש ואין בזה אלא גאוה והתרברבות(א):ולא יחללו וגו'. אם לא יתנהגו במדות מצוינות כפי הראוי לכהנים, אע"ג שאינו עון באמת, וכדאי' ביומא דפ"ו א' הי ניהו חילול השם כו', כן הוא בכהן יהיה חילול שם שמים בדבר:כי את אשי ה' לחם אלהיהם הם מקריבים. מש"ה נקרא שם ה' עליהם

168

העמק דבר במדבר פרשת קרח פרק יח

 כתיב כאן אך אל כלי הקדש ואל המזבח וגו'. היינו שלא יקדשו בכלי, שהוא סמוך להעלות על המזבח, וכדאיתא בסוטה די"ד ב' דקידוש כלי שרת הסמוך למזבח בכהן, דומיא דקבלת הדם בכהן, ולא יעלו על המזבח, ואע"ג דסכין הוא כל"ש ומקדש, דוקא שחיטה הוא שכשר אפי' זר אבל לא שאר קידוש כל"ש, והיינו דדייק הכתוב אל כלי הקודש ולא בכלי הקודש, ללמדנו דמיירי דוקא להשים אל הכלי, ומזה למדנו כלי שרת הראשון, דכשר בזר כדאיתא בסוטה שם בישראל, וה"ה לוים, אבל קידוש כלי השני', אע"ג דישראל אינו חייב מיתה אלא בעבודה תמה, מכ"מ המה מוזהרים. והנה לא כתיב כאן וילוו

169

העמק דבר במדבר פרשת חקת פרק יט

 בכיהונם מלמד שכהן הדיוט שהשתמש בבגדי כהן גדול פסול, אבל מכל מקום אינו דומה, דשם דחלק הכתוב כיהון דכהן גדול מכיהון דכהן הדיוט, והרי לא מצינו חילוק בכיהונם אלא בבגדים משום הכי מפרש דמיירי בבגדים, אבל כאן לא מצינו רמז בזה על הבגדים יותר משארי דברים שנצטוו הכהנים בעבודתם, היינו קידוש ידים ורגלים ועומד ועוד הרבה פסולי עבודה, ובאמת לענין בגדים משונה היה מעשה פרה שנעשית דוקא בבגדי לבן של יום הכפורים, ואם כן אינו כמו כהונה של הדיוט דקיימא לן אבנט של כלאים, ומשום שבאמת אין פרה קרבן, הייתי אומר דמצות הכהן בה אינו אלא כמו ראיית צרעת או

170

העמק דבר דברים פרשת ואתחנן פרק ה

 בים ביום א' משום דלא בטל מעונג שבת, מבואר הא אם יהא בטל עונג שבת היה אסור, ומכש"כ אם יהא צריך לחלל שבת], ומזכור נפקא לן להקדים להכין לעונג שבת(א), ומשמור נפקא לן להקדים להכין שלא יהא מוכרח לחלל שבת, [וכש"כ לש"ס דילן בפסחים דף ק"ו דנפקא לן מזכור קידוש שבת, ולא כהמכילתא דס"ל קידוש היום מלקדשו הוא דנפ"ל כמש"כ בהע"ש בסי' נ"ד בס"ד], וע"ז כתיב כאשר צוך ה' אלהיך, הכנה זו לא יהא כדי שיהא לו מה לאכול בריוח בשבת, אלא משום שהקב"ה הזהיר ע"ז, ועוד יבואר לפנינו עיקר ההקפד במה שהוא עושה הכנה זו למצוה:(יד) למען

1234567891011121314151617181920