קידוש

קידוש מופיע בפרויקט השו"ת

  


נמצאו 7640 מקורות עבור קידוש. להלן תוצאות 111 - 120

בפרוייקט השו"ת המקוון 344,126 מקורות


111

דברי דוד ויקרא פרשת אמור פרק כב

 דלכאורה הך 'ונקדשתי' הוא מחובר להקודם לו דהיינו 'ולא יחללו', וה"ק שאם תהיו נזהרים שלא יבאו לידי חילול אז ונקדשתי כו'. דע"ז מקשה ל"ל 'ונקדשתי', וכ"ת דזהו מעלה היותר גדולה א"כ היה לו לומר 'ונקדשתי' לחוד, ע"כ פירש דהך 'ונקדשתי' הוא מאמר בפני עצמו ומצות עשה היא שימסור נפשו על קידוש השם, וע"ז קשה ל"ל 'בתוך בני ישראל' בשלמא אי קאי אדסמיך ליה כמו שאמרנו תחילה אתא שפיר דאמר שהקדושה תהיה בתוך בני ישראל, דכשישראל אינם זכאים אז הוה הקדושה למעלה ומסתלקת מן בני ישראל, וההיפך אם יהיו ישראל זכאים אז הוה הקדושה בתוך בני ישראל, אבל עכשיו שהוא מצות

112

דברי דוד נספחים - הערות נספח א

 קוראו "מורי". גם קורא אותו "חמי", אע"פ שבנו של הט"ז היה חמיו, כי מתייקר הוא בו. וגם נחשב לו "זקני" כמו לאשתו. - ומן הראוי לציין כאן שלרבינו בעל הט"ז היו שלשה בנים (מרדכי, שלמה, וישעיה) ובת אחת (מלבד בניו הקטנים שמתו עליו בעוד היה צעיר לימים). מרדכי ושלמה נהרגו על קידוש השם ע"י עלילה בחיי אביהם וישעיה הוא שהאריך ימים אחר פטירת אביו. אותו שלח אביו, יחד עם בן חורגו הה"ג רבי אריה ליב בעל המחבר ספר "שאגת אריה וקול שחל" לתהות על קנקנו של הש"צ ימ"ש. - בתו של רבנו היתה אשת הגאון ה"ר גד, ולהם בן אחד בשם ר'

113

רבי אליהו מזרחי ויקרא פרשת אחרי מות פרק טז

 ומה אם במקום שאינו טעון טבילה", דהיינו כל ימות השנה, שהבא לעבוד אינו טעון טבילה מדברי תורה אלא מדברי סופרים (יומא ל א), "טעון קדוש", דכתיב (שמות מ, לב): "בבואם אל אהל מועד ובקרבתם אל המזבח ירחצו מים", "מקום שטעון טבילה", דהיינו ביום הכפורים בכל חליפת בגדים, "אינו דין שטעון קידוש. אי מה להלן קידוש אחד אף כאן קידוש אחד, תלמוד לומר: 'ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד', שאין תלמוד לומר 'אשר לבש', כלום אדם פושט אלא מה שלובש, אלא מקיש פשיטה ללבישה, מה לבישה טעון קידוש", כדנפקא לן מקל וחומר מטבילה, כדאמרן, "אף פשיטה טעון קדוש".

114

שפתי חכמים שמות פרשת תצוה פרק כט

 פ ולא אל המזבח כי אינם קריבים לגבוה אלא אחד מכל מין ומין כדכתיב למטה בענין ומה שהוסיף לומר ביום הקמתו פירוש בעת הקמתו ולא קודם והקמת המשכן לא היה רק בר"ח ניסן כי כל שבעת ימי המלואים היה בונה וסותר בכל יום:פסוק דצ ולא קידוש ידים ורגלים מדכתיב במים בפתח הבי"ת דמשמע במים הידועים במקום אחר דהיינו מי מקוה שהם מ' סאה ש"מ דטבילת כל גופו הוא:פסוק זק ר"ל טיפת שמן:פסוק טר ואף ע"פ שדרשו אותן רז"ל בזבחים י"ז ובסנהדרין דף פ"ח ללבישת הבגדים ודרשו והיתה להם לבישת הבגדים הללו לכהונת עולם שבזמן

115

שפתי חכמים ויקרא פרשת אחרי מות פרק טז

 של בין הערבים הרי חמש טבילות תמיד של שחר בבגדי זהב עבודת היום בבגדי לבן אילו ואיל העם בבגדי זהב על המזבח החיצון הוצאת כף ומחתה בבגדי לבן ומוספים ותמיד של בין הערבים בבגדי זהב עד כאן לשון רש"י. ובין כל לבישה צריך טבילה הרי חמש טבילות. ובכל טבילה צריך קידוש לפניה ולאחריה כדפירשתי לעיל הרי עשרה קדושין:ע פירוש שלא ישתמש כהן גדול אפילו ליום כפורים הבא ולא כהן הדיוט בכל ימות השנה דאין לומר שיניח אותם במקום שהפשיטם ולא יוציאם חוצה דהא לא כתב בשום מקום לפני ה' דעלה קאי והניחם שם אלא מלמד וכו':פסוק כדפ

116

אברבנאל שמות פרשת בא פרק יב

 בני אדם בארצותם לגוייהם ימנו ימות עולם שנות דור ודור וידוע שלא היה זה להם בקביעות החדשי' על פי ראיית הלבנה אלא על פי חשבוניהם כל עם על פי דרכו לכך לא הוצרך הכתוב לבאר איך יקבעו ויעשו התחלת החדש או השנה אבל אין ספק שנאמר למשה באותה שעה דרך קידוש החדש על פי הראייה ודרך קידושו על פי החשבון ושרשים להוציאו מהם כי תורתינו קשורה בהלכה למשה מסיני וכמו שהשיב החבר למלך כוזר כשנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים האם לא נסתפק אם רצה לומר חדשי המצריים שהיו ביניהם או חדשי הכשדיים שהיו עם אברהם באור כשדים או אם

117

אדרת אליהו בראשית פרק א

 ביני וכו'. ולמועדים אלו שלש רגלים. ולימים אלו ראשי חדשים כמו חדש ימים (בראשית כ"ט). ושנים אלו ראשי השנים. וחשב ממשלת הירח: לאותות זה ממשלת השמש שכל השבוע מחובר מימים. ולמועדים היא ממשלת הירח שהם מועדים עפ"י קביעות החדש בחמשה עשר בו ובששה בו. ולימים הוא ג"כ ממשלת הירח הוא קידוש החדש עפ"י ראיית המולד. ולשנים הוא ממשלת השמש שאנו מונין שנת החמה לכן באו העיבורים. והבן שלא חשב יום הכפורים מפני שעשרת ימים שבין כסא לעשור נקראים ראש השנה לפי ששנות החמה יתרים על שנת הלבנה כמספרם ולכן המעשים הנאותים הנפעלים בימים אלו חשובים ככל השנה. ולכן אין מזכירין

118

אדרת אליהו בראשית פרק ב

 מלאכת חול איך לעשות עוד:(ג) ויברך אלהים. רז"ל דרשו (מדרש רבה פרשה י"א) ברכו במן קדשו במן. מפני שבשבת לא מצאוהו בשדה והוא הקידוש. וז"ש על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים הוא הברכה. וכן לדורות מה שאנו שובתים בו ממלאכה הוא הקידוש. כי קידוש הוא לשון פרישה. והברכה הוא שאנו משכימים ביום השבת ואין אנו נצרכים להשתדלות פרנסת היום כי הוא מוכן מיום הששי: מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות. ביאורו כי לעשות משמעו לעתיד והוא כי הקב"ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. וחידוש מעשה בראשית ליום השבת הוכן מיום אתמול וביום השבת שבת אף

119

אדרת אליהו ויקרא פרק כג

 כו': שבתון. שבות שלא יעלה באילן ואף שבות מצוה [כו'] כנ"ל באחרי מות: כל מלאכה. אפילו מקצת כגון ב' אותיות כו' [כנ"ל שם]: מלאכה למד גז"ש ממשכן מלאכה שהיתה שם: מקרא קדש. קדשהו באכילה ושתיה וכסות נקיה: בכל מושבותיכם. שיכול הואיל ושבת כתיב בעניני מועדות (קדושין לז א) שיהא צריך קידוש ב"ד כמועדות תלמוד לומר בכל מושבותיכם. ולהלן נאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם (סנהדרין נה ב) שאין מיתת ב"ד דוחה שבת. נאמר שם מושבות ונאמר והיו אלה לכם וגו' בכל מושבותיכם בפ' מסעי מה להלן בב"ד. במושבתיכם אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר אברים ופדרים שניתותרו ומשלה בהם האור

120

אדרת אליהו במדבר פרק יט

 יהיו ג"כ למילוי מים ולקידוש לרבות אשה ולהוציא חש"ו: לטמא. אין צריך לקדש לכל טמא בפני עצמו אלא יכולים לקדש לכמה אנשים: ונתן עליו מים חיים אל כלי. משמע שהמים יהיו בכלי ומשמע שהאפר יהיו תחלה בכלי מדכתיב ונתן עליו מים חיים אלא בפסוק זה יש שניהם מילוי מים וגם קידוש אפר. תחלה ממלא מים בכלי ונותן אפר על המים ואח"כ יערב אותם המים עד שיעלה למעלה: [ובכת"י כ'. ונתן עליו כו'. הלכה עוקבת המקרא]: אל כלי. דווקא בכלי לאפוקי השוקת שבסלע אין מקדשין בה ואין מזין בה: חיים. ולא מוכין (ר"ל מלוחין ופושרין וכ"ה במסכת פרה פ"ח משנה ט')

1234567891011121314151617181920