קארו

קארו מופיע בפרויקט השו"ת

  


נמצאו 2219 מקורות עבור קארו. להלן תוצאות 71 - 80

בפרוייקט השו"ת המקוון 344,126 מקורות


71

הקדמה לדברי חמודות ומעדני יו"ט

 כי גם לפעמים נמצא טוב טעם בדברי הרמב"ם זלה"ה בחיבורו ויעידו על כל זה עדים נאמנים החכמים ז"ל אשר הטריחו עצמם לפרש דברי הרמב"ם והטורים המה ראו כן תמהו בלי ספק היאך יצאו ידי שמים כל מורה הוראה מתוך דבריהם ולכן עשו להם אזנים להאיר עינים ואף הרב הגדול מהר"י קארו ז"ל אשר השביר בר בספרו ב"י ומתוכו עשה החיבור שקראו שלחן ערוך בדמותו ובצלמו של ס' הטורים ועל לשונו תמיד לשון הרמב"ם ז"ל לא נתכוין מעולם להורות מתוך ספרו חלילה וחלילה מלחשוב עליו כזאת רק שמי שלמד ועי' בס' הטורים עם פי' הב"י וילאה למצוא תכלית כל דין ודין

72

דברי חמודות מסכת ברכות פרק א

 התורה כולה בכל שבת בצבור חייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותו שבת שנים מקרא וא' תרגום ל' הרמב"ם בפי"ג מה' תפלה ורמ"י כתב שנ"ל שאם אדם קורא א' מקרא ואחד תרגום לבדו ואח"כ כשקורין הפרשה בבה"כ קורא עם החזן הפרשה מלה במלה שפיר דמי אך מדברי ר"י קארו משמע שאעפ"י ששומעה מן הש"צ חייב להשלים אותה שנים מקרא וא' תרגום יתר על שמיעתו מהש"צ והם דברי הרמב"ם ואיני יודע מהיכא נפקא עכ"ל ואעפ"י שהרמב"ם לא כתב אלא שמיעה מ"מ הא קי"ל דשומע כעונה ואיהו נמי המ"ל ושומע מלה במלה אלא שר"ל לפי מנהג העולם שנוהגין לקרות עם

73

דברי חמודות מסכת ברכות פרק ג

 סעיף ע"ב דבש"ע חזר בו ממה שהכריע כהרשב"א בספרו הב"י אבל רמ"י ז"ל בסי' ע"ח הוסיף על דברי הש"ע שלא כתב אלא לדין ק"ש דמהלך והוסיף הוא דלתפלה אינו רשאי להלך וכדברי הרשב"א וגם כתב בס"ס צ' כדברי הרוקח ונשאל על זה שהרי הדברים סתורים והשיב דדבריו דברי רבינו יוסף קארו הם ושנראה בעיניו לחלק בין דהכא דמ"מ מי רגלים על ברכיו ובגדיו ולא תועיל לו הרחקתו משא"כ כשאחר השתין היינו דסי' צ' ע"כ ואף לדבריו בשל עצמו ג"כ דוקא כשברכיו או בגדיו מלוכלכים הוא דאינו הולך לו וכך צריך לפרש הלשון שבסי' ע"ח ואם נפלו מי רגליו בארץ דלענין

74

תפארת שמואל מסכת נדרים פרק ב

 כמו שפירשתי לעיל. שאני התם שמזכיר ענין שבועה בלשון נדר מגרע הלשון משא"כ כשמהפך הענין ומעלה הלשון כשמזכיר לשון שבועה ודו"ק ומ"מ אין ראיה ברורה דמהני לשון שבועה בלשון נדר דשמא הכא בלשון את"ל קאמר את"ל דמהני בשאר דוכתי הכא לא מהני דלעולם נשבע על גופו לבטל המצוה וכ"פ הר"י קארו ז"ל:

75

ספר הישר לר"ת (חלק החידושים) סימן תשפה

 ולא שנא לא נשא ונתן ביד כדאמרי' רבה בר רב הונא דן דינא וטעה אתא לקמיה דרב א"ל אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים ואמרי' נמי מר זוטרא בריה דרב נחמן דן דינא וטעה אתא לקמיה דרב יוסף א"ל אי את קרית להו זיל שלים ואי אינהו קארו לך לא תשלם והני תרוייהו מומחים נינהו וממתינין נמי דדן את הדין שמעת מינה הכי דהא אוקימנא בשנשא ונתן ביד ואוקימנא בפ"ק בדקבלוהי בעלי דינא וקתני סיפא ואם היה מומחה לרבים פטור אלמא מומחה דקבלוהי בעלי דינא פטור ואע"פ שנשא ונתן ביד: ובבא תליתאה מומחה דלא נקיט רשותא ולא

76

פסקי ריא"ז - הערות מסכת בבא בתרא פרק ח - יש נוחלין

 דאמא קאמר, ומ"ש רבינו: ואפילו אם תפש כו' כ"כ הרשב"ם בד"ה אבל אמר יירש כו'.49 גמרא שם: ההוא דאתא לקמיה דרבה בר בר חנה, א"ל מוחזקני בזה שהוא בכור, א"ל מנא ידעת דהוה קרי ליה אבוה בוכרא סכלא, דלמא בוכרא דאמא הוא דכל בוכרא דאמא נמי בוכרא סכלא קארו ליה, דין זה מביא גם מז"ה בפסקיו, והפוסקים הרי"ף והרמב"ם הרא"ש והטור השמיטו דין זה, ונראה דדין זה יוצא מהא דר' יוסף דכל דקאמר בכור סתם אמרינן בכור לאמו וכ"כ ביד רמ"ה, וכתב הא דאמרינן טעמא משום דכל בוכרא דאימא בוכרא סיכלא קרו ליה משום דמעשה שהיה כך היה, וכתב

77

פסקי ריא"ז - הערות מסכת שבועות פרק ג - שבועות שתים

 בפירקין.21 גמרא כט, א: אמר ליה רבינא לרב אשי ודלמא האי גברא ציפורא רבא חזי ואסיק ליה שמא גמלא וכי קא משתבע אדעתיה דידיה אישתבע וכי תימא בתר פומיה אזלינן ולא בתר דעתיה כו'. וכתב הרי"ף בשמעתין וסוגיא דשמעתא דלא אזלינן בתר דעתיה דכיון דכולי עלמא לא קארו ליה גמלא בטלה דעתיה אצל כל אדם והויא לה שבועת שוא. וכ"כ הרמב"ם בהלכות שבועות פ"ה הכ"א והרא"ש בפירקין וזה שכתב רבינו: שאין הנשבע נשבע אלא כלשון בני אדם.22 משנה כט, א: אמר לעדים בואו והעידוני שבועה שלא נעידך, נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה ושלא ליטול לולב ושלא

78

חידושי המהרי"ט מסכת קידושין על הרי"ף פרק האומר

 דאמ' אין קידושין תופסין בחייב' לאווי' לדידן דקי"ל כשמואל ביבמ' דאמר בעניותינו צריכ' גט מספק הויא ספק מקודש' והרמב"ם בפ"ז כ' ה"ז מקודש' הואיל ואילו קדש' עתה היו הקידושין תופסים בספק כך היה נוסחת דבריו במקצת ספרים ומדברי הרב המגיד ז"ל מוכח שדעת הרמב"ם ז"ל לעשותה קידושי ספק. והרב מהר"י קארו ז"ל בכ"מ כתב דלספרים דידן דגרסינן כדבריו הרי זו מקודשת. נראה דמקודשת גמור' היא משום דכיון דעכשיו נמי תפסי הקידושין מספק לא הוי דבשב"ל וכיון דחשיבא דבר שבא לעולם כשהוא מקדשה עכשיו שיחולו לאחר שתחלוץ שפיר דמי עד כאן דבריו. ודברים תמוהים הם דהא דתפסי בה קידושי ספק היינו

79

ים של שלמה מסכת ביצה פרק א

 שהעקב קשה, ואינו מתחמם. ולפ"ז, אפי' הנמטי (אם) אינו קשה מותר. אלא שמא שמעת מיניה, שאם הוא למעלה מן העקב אסור משום כלאים. והרמב"ם נמי כתב בזה"ל (הל כלאים פ"י הט"ו) מנעל שהוא של כלאים, ואין לו עקב, מותר ללבשו, שעור הרגל קשה, ואינו נהנה כשאר עור הגוף ע"כ. ומהר"י קארו כ' (סי' ש"א) וז"ל: ונראה שהוא פי' לערדלאין. ויש לתמוה עליו, אם הטעם מפני שעור הרגל קשה, ואינו נהנה כשאר עור הגוף, כי אית ליה עקב נמי לישתרי, ושמא י"ל, דכל שיש לו עקב, כיון דמחזי כמלבוש, אעפ"י שאין הגוף נהנה ממנו אסור ע"כ. ולפי פי' יראה, דהוא עשוי

80

ים של שלמה מסכת ביצה פרק ב

 לאסור, אטו אין שהות, שהוא דאורייתא כו'. ואין להקשות דלמא בעבור זה עשוי ע"ת, כדי שלא יבא לבשל אפי' אין שהות כו'. דא"כ מה מועיל העירוב שסומך עליו, א"כ יהיו סבורין אפילו כשאין שהות מותר בע"ת, מאחר שהוא סומך עליו, וזה ליתא, כדפי' ע"כ, כמ"ש בביאור הסמ"ג.אבל מהר"י קארו כתב (ב"י סימן תקכ"ז) וז"ל: באמת שדעת הרמב"ם מבואר בגמ' בפ' אלו עוברין, דאמרינן התם, מדאורייתא צרכי שבת נעשין בי"ט, ורבנן הוא דגזרי ביה, גזירה שמא יאמרו אופין מי"ט כו'. וכיון דאצרכוהו רבנן ע"ת, אית לה היכירא. דאע"ג דלמאן דלית ליה הואיל אמרינן התם הכי, מ"מ משמע דמאן דאית ליה

1234567891011121314151617181920