קארו

קארו מופיע בפרויקט השו"ת

  


נמצאו 2219 מקורות עבור קארו. להלן תוצאות 171 - 180

בפרוייקט השו"ת המקוון 344,126 מקורות


171

של"ה שער האותיות אות הקו"ף - קדושת האכילה (א)

 על כרחך, הכבישה אינו עושה גמר, רק הגמר כבר נעשה, כי גמרן של זיתים כגמר כל הפירות, על כן גם כשכובשן פטור.גם יש שחוששין בתורמוסין, כיון דמרין הם ואינם ראוין לאכילה, שמא מתיקותן הוא גמר מלאכתן, ופסק בספר החרדים (שם) שגם זה הבל, וכתב, שכן הורה רבינו יוסף קארו ז"ל, ואמר, דאין גמר מלאכה תלוי בהכשר הפרי לאכילה, שהרי כמה ירקות אין ראוין לאכילה עד שיבושלו, ואפילו הכי תנן (מעשרות פ"א מ"ה) ירק הנאגד משיאגד, עכ"ל.קלה. פירות הנקחים מעם הארץ, נקראים דמאי, והם ספק, אף על פי שהוא אומר שהן מעושרות אינו נאמן, והקונה ממנו חייב להפריש תרומה

172

של"ה שער האותיות אות הקו"ף - קדושת האכילה (ב)

 במים בלבד.רנב. ב'. ואם עירב בעיסה דבש או שמן או חלב, או שעירב בה מיני תבלין (והמים שבעיסה הם הרוב) ואפאה, אפילו לא מילא העיסה בשום דבר, נקרא גם כן פת הבאה בכיסנין, והוא שיהא טעם תערובות המי פירות או התבלין ניכר בעיסה. כן כתב מהר"י קארו בשולחן ערוך שלו (או"ח סי' קס"ח ס"ז). אבל מורי (הרמ"א) כתב בשולחן ערוך שלו (שם) וזה לשונו, ויש אומרים שזהו פת גמור, אלא אם כן יש בהן הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקו"ך, שכמעט הדבש או התבלין הוא עיקר*. וכן נוהגין, עכ"ל.ומכל מקום ירא שמים יוצא ידי כולם, ולא

173

של"ה שער האותיות אות הקו"ף - קדושת הזווג

 ומעתה אין היתר דשלא כדרכה כלל, ואוי לו למיקל, כי הרבי שמעון בר יוחאי ע"ה (זהר ח"א דף ס"ב ע"א; דף רי"ט ע"ב; ח"ב דף רי"ד ע"ב) כתב, שאין לעון זה תרופה, אם לא בתשובה גדולה תדירא.ומעשה היה פה צפת, שנת הש"ח ליצירה, שבמעמד הרבנים הגדולים מוהר"ר יוסף קארו ומוהר"ר יצחק מסעוד ומוהר"ר אברהם שלום ומורי הרב החסיד רבי יוסף שאגי"ס וכמה רבנים אחרים, באה אשה ואמרה, שבעלה בא עליה שלא כדרכה, ונדוהו וחרפוהו, ואמרו לשורפו באש, וסוף גרשוהו מארץ ישראל. וה' יציל שארית ישראל מעון ואשמה, אמן. עכ"ל (ספר חרדים).בכלל סור מרע בקדושת ברית המעור, היא השמירה

174

של"ה שער האותיות הגה אות הקו"ף - קדושת האכילה (ב)

 כולי עלמא מודו דיש להם דין כיסנין. וכל שכן אם כל העיסה נילושה בדבש או בשאר משקין ואין בה מים כלל, דכל אפי שוה דיש לה דין כיסנין דלעיל, [ו]לא נחלקו אלא על פת הבאה מעיסה שעירב בה דבש או שאר מיני משקין, והמים שבעיסה הם הרוב, שמהר"י קארו סבירא ליה שזהו נקרא גם כן פת הבאה בכיסנין, אם טעם התערובות ניכר בעיסה, ומוהר"ם (רמ"א) סבירא ליה שזהו נקרא פת גמור, הואיל והמים שבעיסה הם הרוב, אף על גב שנתן בה גם כן שאר משקין, כיון דמיעוטא נינהו בטלים הם לגבי המים, ויש לאותה העיסה דין פת גמור לכל

175

של"ה מסכת תמיד פרק נר מצוה

 ישראל מדליק בברכות, לפי שחובה היא על כל אדם לראות הנרות הללו, אורח חיים (שו"ע סימן תרע"ז ס"ג). ואם הוא בין היהודים, ואינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו שמדלקת עליו, בזה יש פלוגתא דרבוותא. מהר"י מולין בתשובה (סימן קמ"ה), ומהרא"י בתרומת הדשן (סימן ק"א) כתבו, דאפילו הכי יכול להדליק בברכות. ומהר"י קארו (בית יוסף, טור או"ח סימן תרע"ז), ומהרש"ל ז"ל (סימן פ"ה) הסכימו, שאין לברך. ומהר"ם בהגהותיו (רמ"א סי' תרע"ז סעיף ג') כתב, דנוהגין לברך. ולי נראה, דיעמוד אצל הבעל בית כשמברך ויענה אמן וידליק, ואם כבר הדליק הבעל בית, לא יברך, כי אין להקל בברכות.ו. מילא קערה שמן והקיפוה

176

של"ה תורה שבכתב הגה

 לי ממלכת כהנים וגוי קדוש', כי כולם כעדי ילבשו בגדי כהונה וקדושה, עכ"ל. והאריך מאד בענין זה בפרשה זו, בכל מקום שכתוב 'תמיד' בתורה, אף שנתבטל המצוה מכל מקום היא תמידין, בענין רמז מרמזי המצות, עיין שם.* הגה"הוממה שכתבתי יהיה מתורץ מה שהקשה מורנו הרב יוסף קארו בביאורו (כסף משנה) על הרמב"ם בהלכות מלוה ולוה פ"ה (הלכה א'), ושני בשינויא דחיקא. וזה לשונו שם: וקשיא לי על דברי רבינו ש'תשיך' משמעותו שמלוה מהגוי בריבית, דהכי קאמר, תניח אותו שישוך אותך, וזה ודאי אינו מצוה. ולפי דברי רבינו כך היה לו לכתוב, 'לנכרי תשוך', דמשמע תלוה אותו כדי שתשתכר אתה

177

הקדמת הכסף משנה

 כי אם בספר זמנים ונשים וקדושה ונזיקין וקנין ומשפטים. ואף בספרים הללו נשארו קצת הלכות וקצת פרקים שלא בא לידינו ביאורם. ונכספה גם כלתה נפשי להבין דבריו בכל ספריו ולדעת מוצאן ומובאן, וכן ראיתי כמה אנשים מתאוים ונכספים לזה. ולכן קמתי אני הצעיר יוסף בן מהר"ר אפרים בן מהר"ר יוסף קארו זלה"ה. ונתעודדתי ונתחזקתי ברחמי שמים והסכמתי לכתוב על שאר ספרי הרמב"ם מוצא כל דין ודין ולבאר דבריו ולהשיב להשגות הרב ר' אברהם בן דוד ולהגהות הרמ"ך כאשר תשיג ידי הקצרה. וגם בספרים אשר כתב בהם הרב המגיד נשארו מקומות שצריך לדקדק בהם ואשיב ידי עליהם. ואם נמצא לדברי המפרשים

178

לחם משנה הלכות איסורי ביאה פרק יד

 רבינו לא שייך תירוצם ז"ל וע"ק דאי טעמא משום שמא יאמרו א"כ באשת אביו אמאי לא גזרו מהך טעמא ואיך כתב נושא אדם אשת אביו וע"ק אי טעמא משום שמא יאמרו לא היה לו לגזור אלא באחותו מאמו דאמרו ולא בשאר מן האם ולהני תרי קושיות בת ואם תירץ מהרר"י קארו ז"ל בסימן רס"ט +וכן כאן בכ"מ+ ופירש סוגיא דיבמות לדעת הרמב"ם וסבר דעיקר הגזירה משום שמא יאמרו אבל גזרו באם ולא באב משום [דבאם] אתי לאחלופי. וקשה לי דא"כ מה מקשה בגמרא בפרק כיצד (דף כ"ב) ומאי שנא ולמה הוצרכו לתרץ ערוה מסורה לכל וכו' הא שנא ושנא דהתם

179

לחם משנה הלכות אישות פרק ה

 לכל אחד ואחד. ותימה על רבינו דהוא ז"ל בהלכות שבועות פרק ז' פסק דלא כרבי שמעון שכתב שבועה שאין לך בידי לא לך ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת וא"כ הכא אפילו בזו ובזו נמי צריך שיהא האחד מהם שוה פרוטה וכבר הקשה קושיא זו הרב מהר"י קארו ז"ל בספר כסף משנה והניחה בצריך עיון:שאותם תמרים שאכלה וכו'. מה שיש להקשות על מה שפסק רבינו כאן כתבתי בהלכות זכייה ומתנה פ"ו עיין שם:

180

לחם משנה הלכות אישות פרק ז

 וא"כ יש לתמוה בדברי רבינו איך כתב בע"מ שירצה אבא שכשלא רצה או שתק הוי כמו מת ואינה מקודשת וכן בע"מ שלא ימחה כתב שכשלא מיחה הרי זו מקודשת גמורה כמו שמת וזה מבואר הביטול כמו שכתבתי והוכחתי. וכבר הקשה (על) זה על רבינו הר"ן בפירוש ההלכות אלא שהרב מוהרר"י קארו ז"ל בסימן ל"ח תירץ דע"מ שירצה אבא לדעת רבינו הוא שיאמר הן בשעת שמיעה ובהאי שעתא הדבר תלוי וכן בע"מ שלא ימחה ר"ל בשעת שמיעה הדבר תלוי והאריך שם לבאר דעת רבינו. אבל מ"מ לפי דעת ה"ה שכתב דבע"מ שירצה אבא לדעת רבינו אפילו שיתקיים התנאי פעם אחת בחייו

1234567891011121314151617181920