ס"ט

ס"ט מופיע בפרויקט השו"ת

  


נמצאו 18557 מקורות עבור ס"ט. להלן תוצאות 161 - 170

בפרוייקט השו"ת המקוון 344 126 מקורות


161

הכתב והקבלה ויקרא פרשת אמור פרק כב

 עוין וחובין, הוסיף אות וי"ו במלת אשמה, ויבע"ת חובי אשמותיהן, ולמ"ש בויקרא בועשו אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשנה ואשמו, שמלת אשם הוא ענין שממה ומובנו שממון הנפש והוא בעצמו ענין הכרת הנאמר אצל הנפשות, יעו"ש. היה נ"ל לומר שמלת עון כאן ענינו כמו תנה עון על עונם (תהלים ס"ט) וטעמו עונש שממה, ויהיה תרגום עון אשמה (פערדאממניסשטראפע) והוא בעצמו עונש הכרת המוזכר למעלה (פ' ג') באוכל תרומה בטומאת הגוף. ואונקלס שתרגם עוין וחובין, נראה דעתו דבטבל ישנם שני מינים עונשים, כדעת הרמב"ם (פ"י ממ"א הי"ט) דבטבל הטבול לתרומה גדולה או לתרומת מעשר יש בו עונש מיתה בידי שמים,

162

הכתב והקבלה ויקרא פרשת אמור פרק כג

 הכפורים, מלבד אשר תשיג ידו (במדבר ו' כ"א), שם מגלח על מאה קרבנות הרי הם חובה עליו כמו קרבן אחד, מלבד איל הכפורים (שם ה' ח'), שהוא כמו כן חובה אלא שאין כאן מקומו, וכאן עיקר המאמר במה שיעשה בגזל הגר, מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב (משנה תורה כ"ח ס"ט), שברית שבחורב עיקר כמו זה אלא שאין כאן מקומו; אולם מלת לבד עם מ"ם לאחריו ישמש במקום שנושאי המאמר אף ע"פ ששווים בענין, אין שניהם עיקריים ביחוס שהדבור ממנו, אלא שהאחד עיקר והשני טפל לו, ויאמר על הטפל, לבד עם מ"ם לאחריו, כמו הגברים לבד מטף (שמות י"ב), שהגברים

163

הכתב והקבלה במדבר פרשת מטות פרק ל

 רמב"ם רפי"ב דנדרים ובמגדל עוז ובכ"מ שם), וכבר חלקו עליו כל הראשוני', דבספרי וירושלמי מבואר שגם האב אינו מפר נדריה שאין בהם ענוי נפש; אמנם לא יישבו לנו לישנא דפשטי' דקרא דמשמעותו האב מפר כל הנדרים, ויישוב רבינו יחיאל שבטור יו"ד סי' רל"ד כבר דחאו הגר"א בביאורו ליו"ד שם ס"ק ס"ט. ויראה דלדעת הספרי אין מלת כל כאן כמלת כל בלא תעשה כל מלאכה, שפי' כל מה שהוא מין מלאכה, כל שהוא מין נדר (אללע געליבדע), עד שאין הבדל בין שיש בו ענוי נפש או לא, אבל יתבאר כמלת כל שבלא יעיר כל חמתו, דהיינו כלו של חמתו (זיינען גאנצען

164

הכתב והקבלה דברים פרשת כי תצא פרק כה

 תולדין כדין נחית לתתא, ואתעבידת איהי' אמי', ומה דהוה איהו שליט עלה שלטה איהי עליה, ע"ש היטב. ובמכדרשב"י (לך לך צ"ב א') דאין לו בת זוג אלא אמיה. ואם בעל נפש משכלת אתה תבין כי גם לדבריהם שם יבם ויבמה הוא ענין רוממות מעלה. וז"ל מכדרשב"י חדתא (במדרש רות ד' ס"ט ע"א) ונתן לרעהו זו מצות יבום, אמר ר"ח משל לאדם שהו' טועה במדבר במקום לסטים וחיות כיון שראוהו לסטים טועה עמדו עליו והכוהו וקפחו כל שכרו ועמלו, שמע חברו זיין עצמו והלך והוציאו מידם ערום מכל, מה עשה בנה לו בית ונתן לו מתנות ועשה לו מלבושים אחרים ונתן

165

הכתב והקבלה דברים פרשת וזאת הברכה פרק לג

 לכן אמר כאן ושפוני טמוני, את שניהם יירש, וחול הוא גבול לים, וזבולון לחוף ימים ישכון (הגר"א):עמים הר יקראו. מלת הר מתורגם טור בית מקדשא וכפירש"י הר המורי', ויש להתבונן ממה שאמרו (פסחים פ"ח) לא כאברהם שכתב בו הר וגו' אלא כיעקב שקראו בית, ועיין במכדרשב"י (יתרו ד' ס"ט). ולולי דמסתפינא הייתי אומר ע"ד הפשט אחרי שמצאנו דרכי ע"א בימים הקדמונים, אחרי אשר הקריבו לאלהיהם אשר על ההרים היו כל הקרואים אוכלים את זבחיהם במקום הקרבתם, ולזה נקראו אכילת זבחי מתים בשם אכילת ההרים (כביחזקאל י"ח) ואל ההרים אכלו בך, ומזה אמר כאן עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי

166

העמק דבר בראשית פרשת נח פרק יא

 אברם שהשתדל אברם בזה אשר גם נחור יקח לו את מלכה לאשה:ואבי יסכה. אחרי שלא נזכר אודות יסכה שום ענין, מבואר מזה דיסכה היא שרה. ונזכרה יסכה בשם הזה כאן לבאר מדוע לא לקחו אברם ונחור האחיות כדרך גדילתן מלכה הבכירה לאברם הבכור, [דאע"ג דבפ' בן סורר (סנהדרין ס"ט ב') צדד בגמ' לומר דנחור הי' גדול מאברם, זה אינו אלא דיחוי דאפשר שהוא כן, אבל לפי הפשט אברם הוא הבכור], ושרי לנחור, אלא משום דשרה היא יסכה שסכה ברוח הקדש שהיא ראויה אך לאברם, [כענין בת רב חסדא שאמרה בקטנותה שראויה לרבא ולרמי בר חמא (ב"ב י"ב ב')], על

167

העמק דבר בראשית פרשת חיי שרה פרק כג

 יז) ויקם שדה עפרון. בזה שנתן הכסף קמה השדה לאברהם, דבגוי כל קנינו בכסף:השדה והמערה אשר בו. כ"ז מיותר, אלא בא ללמדנו שפירש בקנין מתהום ארעא:וכל העץ אשר בשדה. שפירש עד רום רקיע, ממילא האילנות שלו ג"כ:אשר בכל גבולו סביב. כבר דרשו חז"ל בב"ב [ס"ט ב'] שפירש הגבולין בקנין:(יח) לעיני בני חת. שלא יאמרו כי חרפה היא למשפחה הא שמכר השדה, והקנין חוזר כדאי' בב"ב ד"ק במוכר קבר, ה"נ הוא חרפה למכור אחזת נחלה, כדאיתא בירושלמי ספ"ג דכתובות, על כן קנה לעיניהם:בכל באי שער עירו. שלא יכחישו בזה שהיה לעיניהם, על כן השתדל א"א שיהיה

168

העמק דבר בראשית פרשת וישלח פרק לה

 התפללו עדיין, אבל מ"מ שומר ישראל אינו עוזב ח"ו לגמרי אלא עומד מרחוק ושומר באברהם אבינו וכמש"כ בחבורי רנה של תורה בביאור שה"ש ד' ו', ובס' דברים פ' וילך עה"פ לא ארפך וגו'. ומעשה אבות סימן לבנים בגלות, דמורא שמים נופל על אוה"ע שלא לכלות את ישראל, וכדאיתא ביומא דף ס"ט ב' פי' של והנורא שאלמלי מוראו של הקב"ה האיך אומה אחת יכולה להתקיים כו':(ו) אשר בארץ כנען. מיותר, והוא משום דיש עוד עיר דשמה לוז אצל בית אל שהיה שמה גם אח"כ לוז כמבואר בס' יהושע ט"ז ב' ויצא מבית אל לוזה, והאי בית אל דילן היא הנקרא

169

העמק דבר בראשית פרשת וישב פרק לח

 העמק דבר בראשית פרשת וישב פרק לח(א) ויהי בעת ההיא. מבואר שהעת גרם לענין הבא לפנינו, ופרש"י שהורידוהו מגדולתו, ולפ"ז לא שייך סמיכות הפרשה אלא למש"כ וירד יהודה, ולא לכל הענין, וכש"כ אם נימא דירידת יהודה היה לפני מכירת יוסף, כדמוכח מסנהדרין פ' בן סורר [ס"ט ב'] שלא הביא ראיה דדורות הראשונים הולידו בני שמונה מהא דפרץ שהוליד את חצרון בן שמונה, אלא ס"ל להגמ' כי יהודה נשא אשה לפני מכירת יוסף, וגם רש"י לא יישב אלא סמיכות הפרשיות זה לזה, אבל דיוק ויהי בעת ההיא משמע שהעת גרם לכל הענין, אבל ברבה איתא בטרם תחיל ילדה, קודם שנולד

170

העמק דבר שמות פרשת וארא פרק ח

 כדבר משה וימותו וגו'. אינו כפלות דברים אלא שני דברים המה, דעשה ה' כבקשת משה להכרית הצפרדעים המזיקים, וסרו מבית פרעה ועבדיו ועמו, וברחו משם ונכנסו ליאור:וימותו. זה היה שלא בכלל התפלה, אלא אחר ששב המכה במקצת שב בכולו, כדאיתא גמירי דפלגא מן שמיא לא יהבי, [עי' יומא ס"ט], ואולי באמת גמרי לה מכאן. והא שנשארו צפרדעים ביאור אינו בכלל המכה עוד, תדע שהרי נשארו שם גם לדורות. וממה שפי' הכתוב מן הבתים וגו', למדו חז"ל במדרש תהלים כ"ח שמן התנורים לא מתו בשביל שמסרו עצמם על קדוש השם:(י) ויצברו וגו' ותבאש הארץ. מזה היה לפרעה להשכיל שגם

1234567891011121314151617181920