נאמנות

נאמנות מופיע בפרויקט השו"ת

  


נמצאו 6309 מקורות עבור נאמנות. להלן תוצאות 121 - 130

בפרוייקט השו"ת המקוון 344,126 מקורות


121

תוספות יום טוב מסכת דמאי פרק ד

 הרמב"ם וז"ל. איש נאמן על טומאה וטהרה שאינו מאכיל איסור ולא טמא עכ"ל. ומה שמסיים שאינו מאכיל איסור לאו בכל איסורין קאמר דכל ישראל בחזקת שאינם אוכלים דבר איסור אלא לענין יין בשר גבינה וחתיכת דג בלבד הוא שאמר. וכמ"ש בסוף פרק י"א מהלכות מאכלות אסורות. והכא לא אצטריך לאשמעינן נאמנות דאיסורים. דמכילתין לענין מעשרות וטומאה איירי. ולהכי בתחלת דבריו לא כתב איסור אלא לבסוף אשמעינן מלתא דאיסור אגב אורחיה. [ומיהו קשה דטומאה מאי שייכא הכא ורש"י פירש בפרק ה דבכורות [דף לו] ממי שהוא נאמן שלא לקח מע"ה או שהוא לקח מע"ה ומעשר דמאי]:הלך ליקח וכו' - אינו נאמן.

122

תוספות יום טוב מסכת חולין פרק ז

 דא"כ תקשה חלבו מאן דכר שמיה כדלקמן. וכמו שהוא בתוס' שם. גם הרמב"ם לא פירש אלא שומנו וכד"ה:ועל החלב - חלב מאן דכר שמיה ה"ק [ר"מ] אין נאמנין עליו ועל החלב וחכ"א כו'. גמ':החלב - בסתם חלב איירי דבחלבו של גיד שרי ר"י לגמרי. ולא שייך למימר ביה נאמנות כו'. תוס':משנה בשולח אדם ירך לנכרי שגיד הנשה בתוכה - ש"מ שמותר בהנאה. ואע"ג דכתיב לא יאכלו. וכל מקום שנאמר כך איסור הנאה במשמע. כדכתב הר"ב במשנה ט' פ"ב דקדושין. תירצו בגמרא פ"ב דפסחים דף כ"ב שכשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה [לפיכך כל חלב וכל גיד מותרים בהנאה שהן

123

תוספות יום טוב מסכת יבמות פרק ב

 הנכרית בודאי. ובתוספתא קתני לה בהדיא. נ"י:אף ע"פ שכנס יוציא - עיין בפירש הר"ב דסוף פרקין:משנה טואמר בפני נכתב ובפני נחתם - כתב הר"ב וטעמא מפורש בגיטין ברפ"ק:לא ישא את אשתו - כתב הר"ב משום דאדיבוריה סמכינן. וכתב נ"י וא"ת מ"ש מאותן נשים שאין נאמנות לומר מת בעלה ואעפ"כ נאמנות להביא את גיטה ממדינת הים [כדתנן בסוף פרק ב' דגיטין ולקמן משנה ד' פרק ט"ו] ואף על גב דעלייהו קא סמכינן משום דאיכא כתבא י"ל דהתם כיון דמשום איבה בלחוד הוא דחיישינן לא מעיילא נפשה לשקורי כיון דאפשר דאתי בעלה ומכחיש לה חיישא ומרתתה אבל הכא דחיישינן שמא יצרו

124

תוספות יום טוב מסכת כתובות פרק ב

 כמה בנים מן הכהן הזה שנשאה. רש"י:משנה ושנשבו - פירש הר"ב שיש עדים שנשבו וכתבו התוספות אור"י דל"ג זאת אומרת נשביתי וטהורה אני כו' אלא זאת אומרת טהורה אני ומיהו יש לקיים הגירסא דאיירי דאינהו לא ידעי דאיכא עדים ואשמעינן דאפ"ה לא מהימנו:הרי אלו נאמנות - כתב הר"ב דבשבויה הקלו דהא דשבויה אסורה לכהן מפני שהיא ספק זונה שמא נבעלה לעובד כוכבים. והואיל ואסור הספק מדברי סופרים לפיכך הקלו. רמב"ם פ' י"ח מהא"ב. ומ"ש הר"ב ואפילו קטן מסיח לפי תומו. פירוש מסיח לפי תומו כתבתי פרק בתרא דיבמות משנה ה' ובעובד כוכבים מסיח לפי תומו בשבויה יש מחלוקת בין

125

תוספות יום טוב מסכת כתובות פרק ט

 פרוע והלא למחר תאמר שהוא פרוע ומהימנא מיגו שיכולה לחזור ולמחול. נ"י והרא"ש והאריך עוד:אבל יורשיו משביעין אותה וכו' - כן הוא בכל הספרים והא דלא תנן אבל יורשיו והבאים ברשותו משביעין אותה וכו' דכ"ש הוא שהבאים ברשותו יכולין להשביעה. ועוד אפשר לי לומר לדעת הרי"ף ור"ח שפוסקים דאין נאמנות מועיל לגבי לקוחות אפילו פטרו בפירוש דלאו כל כמיניה לאפסודי ללקוחות. אי נמי משום קנוניא דלמא החזיר השטר ודוקא על יורשיו מועיל הנאמנות דאינון כרעא דאבוהון והרי הוא כאילו הנכסים ברשותו של לוה עצמו בשעת גוביינא אבל לא בלקוחות ודתנן לקמן ולא לבאים ברשותי אין הפירוש כמ"ש הר"ב אם אמכור

126

תוספות יום טוב מסכת קידושין פרק ד

 דהא מדינא לא הוי אלא ספק ממזר. וספק ממזר מן התורה מותר גמור לבא בקהל כמ"ש במשנה א'. אלא דרבנן גזרו עליהן. והאמינוה בשל דבריהם. אבל לפסול כיון דמדאורייתא מותר לבא בקהל ואסור בממזרת ודאית. ואם היו מאמינים אותה ומתירין אותו בממזרת ודאית היו מקילין בשל תורה ולא נתנה תורה נאמנות אלא לאב ואפי' לאב נחלקו חכמים ע"כ. ומ"ש הר"ב שאם היו לבן זה בנים אינו נאמן לפסלם. והואיל ואינו נאמן לפסול לבני הבן. אף אבנו אינו נאמן שאם נאמינהו על הבן ממילא יהיו נפסלין בני הבן. הר"ן. ובית יוסף בשם הרא"ש תוספות והמגיד:נאמנים - כן הוא בכל הנוסחאות. וכן

127

תוספות ר' עקיבא איגר מסכת ברכות פרק א

 בדרבנן מהימני אלא דטעמא דמתני' דלא אלימי למיקני ומש"ה באמר לאחר לקבלו מהני. והיה הקושיא רק מכח צירוף הברייתא דנתנו על הפיל דמוכח מזה דטעמא דמתני' בחש"ו משום דלא מהימני וכיון שהוצרך לזה בריית' ניחא לר"ח יותר להעמיד קושייתו והתירוץ דעומד ורואה על ברייתא לחוד דנתנו לפיל דודאי לא שייך נאמנות לפיל. והוא נכון בעזה"י:[אות ד] בהר"ב ד"ה מעשה וכו' ואמר להו רבנן כוותי סבירא להו. מצאתי בשם אא"ז הגאון מו"ה אברהם ברודא זצ"ל דבר נחמד למה דאמרי' בסוגיא דף ד' חכמים כמאן ס"ל בדרשא דבשכבך אי כר"א דהיינו כ"ז שב"א הולכים לישכב לימרו כר"א. ואי כר"ג ס"ל דכ"ז

128

תוספות ר' עקיבא איגר מסכת יבמות פרק ב

 נפשיה רשע. וע"כ צ"ל הא דלא נקט הטעם במנ"פ דאם כדבריו הוא רשע וא"נ להעיד שבנו הוא פסול היינו דגם אביו רשע נאמן להעיד על בנו (ובפרט הזה אני מסופק אם נאמנותו דאב רק כמו ב' עדים בכה"ת ואם הוא רשע א"נ או דבכל ענין הימני' רחמנא לאב וכן לענין נאמנות האב שקידש את בתו אם הוא רשע) וא"כ עדיין מה בכך דא"א מע"ר הא מ"מ לא מסלקינן דיבוריה ודמי ממש להרגתיו למ"ד דגזלן דאורייתא נאמן לעדות אשה דאף אם לא פלגי' דיבורי' נאמן וצ"ע:משנה י[אות כז] הרע"ב ד"ה בנדר. ובאת לחכם להתיר. מזה מוכח דאף נדרים שיכול

129

תוספות ר' עקיבא איגר מסכת כתובות פרק ב

 הי' ג' עידי השטר ואמרו כת"י הוא זה אבל אנוסים היינו לא היו נאמנים דהא כל אחד לעצמו אינו מועיל בשתיקתו כיון דאיכא ב' עדים מבלעדו. וצ"ע:משנה ה[אות כא] במשנה שהפה שאסר. ק"ל למאי צריך לזה הא בדיבורה א"א הייתי לא מהימנא לב"ד בדרך נאמנות ועדות ואנן אמרי' שאינו אמת אלא מדין שויי' אנפשה חד"א וכיון דהיא מסיימת וגרושה אני מעולם לא אסרה. ובפרט בנשביתי וטהורה אני דשבויה עצמה ליכא איסור כלל אלא הטומאה והיא ידעה בעצמה אם נטמאה אי לא ולזה באמירתה נשביתי ליכא ענין שויי' אנפשי' חד"א אם יודעת בעצמה שלא נטמאה וכאשר אמרה בעצמה טהורה

130

תוספות ר' עקיבא איגר מסכת כתובות פרק ט

 זכו בהם יתומים ולא מקרי מטלטלי דיתמי ה"נ לענין שבועה הבא ליפרע מנ"י. והו"ל לרש"י ולהרע"ב למנקט שבועה דנפרעת שלא בפניו ל"ת אלא בשבועה. ובזה מיושב היטב מ"ש הר"ן והרא"ש בשם הירושלמי הגע עצמך שפטרוה מן השבועה. ומאי קושיא הא י"ל דרע"ק ס"ל כאבא שאול וכר"ש בפרקין מ"ח דלא מהני נאמנות נגד יורשים. ולפי הנ"ל דכיון דהמטלטלים ברשות אחרים אין בכלל שבועת דהבא ליפרע מנכ"י אלא השבועה מדין נפרעת שלא בפניו ובזה מהני הנאמנות לכ"ע:[אות פז] בתוי"ט ד"ה לכושל כו' וכתב הרב רבינו ניסים כו'. תמוה לי דהר"ן סותר לדבריו בנדרים דף ס"ה סוף ע"ב שכתב ולר' מאיר עדיפא

1234567891011121314151617181920