חופה

חופה מופיע בפרויקט השו"ת

  


נמצאו 3673 מקורות עבור חופה. להלן תוצאות 161 - 170

בפרוייקט השו"ת המקוון 344,126 מקורות


161

העמק דבר שמות פרשת יתרו פרק יט

 כל אחד:(ד) אתם ראיתם וגו'. כלל ההקדמה הוא, כמו שהאיש מתקשר עם האשה ומתנה עמה מה שתקבל עליה איזה התחייבות בהיותה לו לאשה, אז גם הוא מתחייב לזונה ולפרנסה והשגחתו עליה בכל פרט לטוב, כך היו הדברים האלה, וכמו שאנו אומרים מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין, ובגמרא יומא דף נ"ד המשילו את ישראל במדבר ככלה ואח"כ כאשה, ומקרא מלא הוא בירמיה ב' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, על כן הקדים הקב"ה לומר מה שרוצה מהם ומה שמתחייב כביכול לעשות לטוב להם, ואמר, אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים. אשר נלחמתי עמם בעבורכם:ואשא אתכם. פרנסת האדם ומלוי

162

העמק דבר במדבר פרשת פינחס פרק כח

 שהיא משתעבדת למעשה ידיה, עוד היא מחויבת להשקיע אהבתה אך בו, ועל זה היא סופרת שבעה ימים ביחוד בשביל זה החתן דוקא, [והיינו דאיתא בנדה דף ס"ו טעם משום חימוד, וטעם שיש לחוש בכלה יותר, משום דמחויבת להשקיע דעתה בו שבוע ימים, ומשום הכי אי אירע שספרה לזה האיש וביום חופה נעשה חתן אחר, היא מחויבת לספור שבעת ימים אחרים, והוא משום שמחויבת להשקיע דעתה בזה], כך נתחייבנו לבד מעשה המצות עוד להשקיע אהבתנו אך אליו ית', ובאשר לא בנקל לאדם להשקיע אהבתו לקודשא בריך הוא כמו אשה לבעלה, על כן צוה הקב"ה למנות שבעה שבועות, וע"ז התכלית נקרא זה

163

העמק דבר דברים פרשת כי תצא פרק כג

 העמק דבר דברים פרשת כי תצא פרק כג(א) ולא יגלה כנף אביו. דאשה שנשאת בחופה מיקרי פרישת בגדו עליה כלשון הכתוב בבגדו בה, ופי' במס' קדושין [י"ח ב'] שפירש טליתו עליה, משום שמנהגם היה להתכסות בחופה בבגד החתן והכלה, אבל בלי חופה מיקרי כנף שאינו פרישת כל הבגד אלא כנף בעלמא, והיינו שאמרה רות לבועז ופרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה (ג' ט'), והביאור שם שרצתה שישאנה, ואע"ג שאין זה כבודו שישא אותה בחופה כאשה, מ"מ בתורת גאולה כמו יבום יקחנה שאין בה נשואין ממש, מש"ה מיקרי פרישת כנף, וכן כאן פי' כנף אביו, או באנוסת אביו או

164

העמק דבר דברים פרשת כי תצא פרק כד

 ובעלה משמעו דוקא גמר ביאה וכמש"כ לעיל כ"א י"ג בפי' תבא אליה ובעלתה. והנה איתא בקדושין דף י' אבעיא להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה ומסיק כל הבועל דעתו על גמר ביאה, ונתקשו התוס' הרבה מסוגיא דיבמות דנ"ה דאיתא שם דהעראה קונה, והגאונים והרי"ף חילקו בין קדושין לקנין חופה ונשואין, ולא נתבאר מקור החילוק, ונראה משום דלשון בעילה משמעו דוקא גמר ביאה, ולענין קדושין נ"ל דביאה קונה מדכתיב כי יקח איש אשה ובעלה, או מדכתיב בעולת בעל כמבואר שם ד"ט, מש"ה אינה נקנית אלא בגמר ביאה, משא"כ קנין חופה ונשואין דלאו מלשון בעילה נפקא ליה. [ולפי דעת הגאונים

165

הרחב דבר דברים פרשת וזאת הברכה פרק לג

 יודעים מחשבת התומכים, אבל לעתיד לבא לא יתענג בצל החכמה. והיינו דאיתא בב"ב ד' ע"ה מי שעיניו צרות בתלמידי חכמים עיניו מתעשנות בחופתו, היינו שהוא מחזיק עוסקי תורה אבל עיניו צרות, שאין חושב לו לכבוד שמחזיק עצמו בה, לא יהיה לו עונג מתורתו לעתיד לבוא, אלא שיהא מאושר שיש לו חופה נאה, אבל הוא לא יהנה ממנה שעיניו מתעשנות:.(ב) והמשורר בתהלים ח' אמר בשם מלאכי מעלה ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים, מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם, הכונה שמלאכי מעלה נפלאו על כבוד שמו ית' שבכל הארץ הבא

166

חומת אנך דברים פרשת וזאת הברכה

 אולי מספר [מלשון ספיר הרב הגדול מהר"ר וידאל צרפתי ז"ל]:תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב ויהי בישורון מלך וכו' יחי ראובן וכו'. פי' הרב הגדול מהר"ר יעקב חאגיז ז"ל בשו"ת הלכות קטנות ח"א סימן רל"ט ובספר קרבן מנחה סימן קט"ו דתורה נתנה ליעקב כמשרז"ל ולא נתנה בפרסום שצריך חופה ויהי בישורון מלך משה רבינו ע"ה בהתאסף ראשי עם ברוב עם הדרת מלך ולזה יחי ראובן שהיה לו דין ישראל ולא חטא בבלהה. זהו תורף דבריו ז"ל בקצור ע"ש באורך. ואפשר במה שכתב בספר ילקוט דוד שהוצרך גלות מצרים להתיש החומר כדי שיוכלו לקבל התורה שהיא רוחנית. ועוד כתבו

167

חומת אנך שיר השירים פרק א

 שני הכל היה בחינת ארוסין דהיה בחצר דידה. ולעת"ל בגאולה ב"ב יהיו נשואין בחצר דידיה דכתיב ושמתי כדכד שמשותיך וכו' זהו תורף דבריו בקצור נמרץ.ד) וזה ירמוז לגאולה ב"ב. וז"ש משכני מן הגלות. ואז אחריך נרוצה כי הם נשואין בחצר דידיה הביאני המלך חדריו. ואז נגילה ונשמחה בך חיבת חופה ונשואין. נזכירה דודיך כי אז יתגלו לנו סתרי תורה מיין יינה דמנטרא ונהיה באחדות מישרים שהוא תואר לענוים כמ"ש סוף פ' כיסוי הדם אהבוך ורמז ליחוד קבה"ו אהב גי' ח' מ' מדה ח' ושם הוי"ה גימט' כ"ו וזה רמז אהבוך:ד. שחורה אני ונאוה וכו' כאהלי קדר. אמרו במדרש

168

חזקוני ויקרא פרשת ויקרא פרק ב

 ורבוכה צריכה הגשה למזבח כדי להראות שלצורך המזבח אפאן שלא יתראה כאדם המתקן לעצמו כל הסעודה ואח"כ שולח מנות לרעהו. וקמץ משם פרש"י זהו קומץ כמשמע לשון העברית, פרש"י כך לפי שמצינו במקום אחר קומץ כמשמע לשון גומא בלשון תרגום כדכתיב באחת הפחתים ומתרגמינן בחדא מן קומציא. מלא קמצו כיצד חופה שלש אצבעות על פס ידו וקומץ במחבת ובמרחשת ומוחק בגודלו מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה וזו היא אחת מעבודות קשות שבמקדש.(ד) חלות מצת בלולת ואין הרקיקים בלולים. ורקיקי, משחים ואין חלות משוחות.(ה) [בלולה בשמן לשון דבר מעורב].(ח) והבאת לרבות את העומר וכן הוא אומר והבאתם את עומר.

169

מלבי"ם בראשית פרשת בראשית - נח פרק ו

 עד שהוצרך היוצר לבנותו מחדש:(ז) ויאמר ה' אמחה את האדם. אחר שהוא המשחית את הכל, ובכ"ז אחר שאמחה את האדם אמחה מאדם עד בהמה, אחר שהכל נבראו בעבורו וכשאין אדם בארץ בריאת כולם לבטלה. ועל זה אמר במדרש משל למלך שהיה משיא את בנו ועשה לו חופה כעס על בנו והרגו התחיל לשבר את הכל, וכבר בארנו [למעלה ב יט] שכל מדות בע"ח כלולים בהאדם, ובכל בע"ח נטועה מדה אחת שהאדם ילמד ממנה איך ינהג במדה זו בכחות נפשו, כמ"ש למדנו גזל מנמלה, צניעות מחתול, ובדור המבול השחיתו כולם את דרכם, וכן האדם שכולל כולם השחית יותר מכולם, כי

170

מלבי"ם ויקרא פרשת ויקרא (מקטע א)

 שלפני הקמיצה הוא אל המזבח אין הקמיצה צריכה מזבח. וכן בתירא ס"ל דמלת משם מציין הכלי שהמנחה בה, ור"ל ממקום שקמץ כבר יוכל לקמוץ שנית, וזה אם קמץ תחלה בשמאל (וה"ה לשאר כל הפסולים שקמצו) אית לי תקנתא בחזרה היינו שיחזיר הקומץ להכלי ויחזור ויקמוץ:קה (הערה) מ"ש חופה את פס ידו משמע כל היד וזה סותר למ"ש ביומא דרק חופה ג' אצבעותיו, והק"א כתב שמכאן יש סייעתא להרמב"ם שכתב שקומץ בכל היד. וא"כ יקשה על הגמ' מברייתא דפה. ומה זה שסיים במחבת ובמרחשת דוקא. ומז"ש מוחק בגודלו וזה הפך ממ"ש חופה פס ידו. ודברי הגמ' ביומא שסיים רב פפא

1234567891011121314151617181920