דש

דש מופיע בפרויקט השו"ת

  


נמצאו 10623 מקורות עבור דש. להלן תוצאות 121 - 130

בפרוייקט השו"ת המקוון 344,126 מקורות


121

מלבי"ם שמות פרשת משפטים פרק כא

 חובה ולכן כתב אם בגפו יבא ללמד שהוא רשות, ולר"ע לשיטתו דס"ל דישראל אסור בשפחה ידעינן ממילא שהוא רק הרשאה וא"צ לזה קרא דאם בגפו יבא ע"ש. והנה ר"י ור"ע פליגי בספרא קדושים (סי' נ"ב) ובכריתות (דף י"א), דר"י ס"ל דשפחה חרופה היינו שפחה כנענית המאורסת לעבד עברי, ור"ע ס"ל דש"ח היא חציה שפחה וחציה ב"ח המאורסת לע"ע, וע"כ לר"י ידענו מעצמנו שהיא מיוחדת לו לבדו דהא הבא עליה חייב באשם ש"ח, אבל לר"ע הבא על שפחה כנענית המיוחדת לע"ע אין חייב באשם, יש לטעות שהיא מופקרת לכל ופי' אם אדוניו יתן היינו שיתן רשות, שמצאנו כ"פ לשון נתינה שתרגומו

122

מלבי"ם ויקרא פרשת ויקרא (מקטע ב)

 ההעלמה בנושא שאסור לכנס אליו או ליגע בו בטומאה שהוא מקדש וקדש ג"כ חייב. ור"ע לשטתו דדריש לקמן (משנה יא) ונעלם יתירה על שיהי' לו ידיעה בתחלה וכן ס"ל לר"א. ור"י לא בעי ידיעה בתחלה כמ"ש בגמ' (שם דף יט ע"ב) אייתר לי' ונעלם על העלם קדש ומקדש:דש בטומאת אדם. דבר שהוא עצם הטומאה שאינו מקבל טומאתו מאחר רק שטמא מעצמו ולא יצויר לו טהרה יזכיר תמיד בשמו ולא יסמך לו תאר או שם טומאה. כמו והנוגע במי הנדה. אשר יהיה עליו ש"ז. ותהי נדתה עליו. ולכן במ"ש (ויקרא טו כו) טמא יהיה כטומאת נדתה. דרוש בספרא (שם) כטומאת

123

מלבי"ם ויקרא פרשת צו

 את העולה. בכ"מ אמר שם דשן סתם, ולמה הוסיף פה אשר תאכל האש את העולה. והשיבו חז"ל שהתנה שני תנאים. א] שיהי' הדשן ממה שתאכל האש לא מדבר שלא נאכל עדיין מן האש. ב] שיהי' מן איברי העולה לא מהעצים שנאכלו מן האש. ויש הבדל בין דשן ובין אפר. ששם דש לא בא בתנ"ך רק על דברים שמנים הנשרפים כמו בשר וחלב. והוא משמש עם פעל דשן המורה על השומן דבר והפוכו, כמו שהוא המנהג בשמות ובפעלים הרבה, שהאש מסיר את הדשן. וכבר בארתי בפי' ישעי' (סי' כט) שדשן נבדל מן שומן שהוא מיוחד על הלחות הטבעי השרשי בחי. ודשן

124

מלבי"ם ויקרא פרשת שמיני

 התשמיש, וה"ה דכן בידות הכלים א"מ יותר מכדי הצורך, וריב"נ הקשה על גוף הדרוש שדורש מש"ש טמא הוא לכם שבא לרבות ידות האוכלים ושאינו טמא רק הצריך לתשמישו. דהוא ס"ל דפי' וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם היינו שיטמאו אתכם אם תאכלו המאכל. והוא כס"ד דש"ס יומא (דף פ) שמק' ומי אמר רב פפא הכי (דפסול גויה לאו דאו') והכתיב לא תטמאו בהם ונטמתם בם ואר"פ מכאן שפסול גויה דאו', ומשיב מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. וע"ז הק' ריב"נ דנאמר דפסול גויה דאו'. ושזה מ"ש טמא הוא לכם לטמא אתכם. וז"ש הכתוב אומר במטמא (היינו שהמאכל

125

מלבי"ם במדבר פרשת נשא פרק ה

 אברים דה"א בקפידא דבעל תליא והא קפיד, ולמה לא אמר שגם בסוטה ממעט אבר מת, אך שבסוטה משביע גם על הסריס כמ"ש ויתן איש בך את שכבתו, וא"א למעט אבר מת רק קנא דרך אברים, אבל אבר מת נכלל במ"ש את שכבתו, והרי בנדה (דף מ"ג) אמר לחד לישנא דשמואל דש"ז שאינו יורה כחץ אע"ג שאינה מזרעת טמויי מטמאה שנא' אשר לא יהיה טהור מקרה לילה אפילו קרי בעולם אע"ג דשם כתיב שכבת זרע, הרי שבדרך ההרחבה יקרא ש"ז ויצדק ואשה אשר ישכב איש אותה ש"ז, אחר שגלי קרא, וה"ה גבי סוטה גלי קרא שאחר קנוי וסתירה המים בודקים אותה

126

מלבי"ם עזרא פרק י

 ובאשר היו יכולים לשחררה, אך שהם היו כהנים ואסורה להם משום זונה, וע"ז נתנו ידם בת"כ להוציא, כדין כהן שנשא אשה בעבירה נודר ועובד ורש"י כתב שהוראת שעה היה, והוא תמוה שהוא נגד הגמ' הנ"ל, ונראה שרש"י לשטתו שכתב בגיטין דף ל"ו דבבית שני לא נהגו יובלות וא"כ למאי דקיי"ל דש"ח היא המאורסה לעבד עברי לא היה זה אפשר בבית שני דאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, וע"כ שרב חסדא שאמר ששפחה חרופה בעלו, אמר כן לדעת אחרים בכריתות [י"א] דש"ח היא המאורסת לעבד כנעני, ואינה כהלכה לר"ע ור"י דס"ל דש"ח היא המאורסת לעבד עברי, אמנם התוס' בגיטין [

127

מלבי"ם ביאור המילות ישעיהו פרק כז

 מצד החומר. ויוצר מצד הצורה שהוא עצם האדם ועקרו. ולכן אמר שלא ירחמהו מצד חומרו, שבו תלוי הרחמים על מכאובו וצרותיו, וגם מצד שהוא יוצר צורתו ונשמתו שמן הצד הזה ראוי למצוא חן באשר הוא חלק אלהי ממעל, מ"מ לא יחננו:(יב) יחבט. ענין דישה, רק הדש דש הרבה בפעם אחד, והחובט חובט מעט. ותחבוט את אשר לקטה (רות ב') ולא בכלי הדישה רק במטה. כי במטה יחבט קצת (לקמן כ"ח כ"ז) ור"ל יחבוט אותם מעט מעט: משבלת הנהר. מקום מרוצת המים:

128

מלבי"ם ביאור המילות ישעיהו פרק כח

 כ"ח):(כז) חרוץ. וחברו מורג חרוץ, לקמן (מ"א ט"ו) עץ עשוי חריצים לדשת התבואה. ואופן עגלה הוא יותר מחרוץ. והכמון נידש בקל מן הקצח, כי במטה יחבט קצח וכמון בשבט, ובזה הוסיף בכפל, לאמר, ואף כי שא"צ אופן עגלה, ואף כי שא"צ זה אל הכמון. וההבדל בין דש וחובט. למעלה (כ"ז י"ב). ומלת לא נמשך גם על אופן עגלה:(כח) יודק. ידוש עם ידוק אינם נרדפים, כי ההדקה הוא לעשותו קמח. ולכן לא השכילו המבארים פה. ואל"פ אדוש במקום ה' המקור:(כט) עצה, תושיה. העצה אצל ה', תורה התכלית הנרצה אליו (למעלה י"ד כ"ו). ותושיה שרשו יש ונמצא. וזולת מ"ש

129

משך חכמה בראשית פרשת וישב פרק לח

 שלום דביתהו דרבי אליעזר: מפני מה בניך יפיפין ביותר? נראה דשאלו לה על זה מפני דאמרו (נדה לא, א) שלושה חדשים האחרונים יפים לה ולולד וכו' וכן דרשו בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין ע, ב) על קרא ד"מה מר בטני וכו'" (משלי לא, ב). ור' אליעזר סבר: כל כ"ד חודש דש מבפנים וזורה מבחוץ וכו'. [יבמות סוף פרק ד' אחים] (לד, ב), ובטח גם במעוברת סבר כן, כיון דלא סבר 'מן השמים ירחמו', ובשימוש במוך אסר. ואם כן הפירוש דאם אינו יכול לפרוש ממנה יעשה כן, אבל אסור לעשות כן. ור' אליעזר ודאי לא עשה כן, ואם כן לא היה

130

משך חכמה דברים פרשת עקב - ראה פרק יא

 היום מהסתפח) בנחלת ה' (לאמר לך עבוד אלהים אחרים". וכי תעלה על דעתך דוד מלך ישראל עובד עבודה זרה?! אלא כיון שפוסק מדברי תורה כאילו הולך ומדבק בעבודה זרה, עכ"ל). [ודריש על התורה, דכתיב בה "מורשה קהלת יעקב"]. לכן בפיסקא מב אמר רשב"י (אפשר קוצר בשעת קצירה וחורש בשעת חרישה, דש בשעת דישה זורה בשעת הרוח) אימתי למד תורה?! אלא (כשישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם על ידי אחרים נעשית, שנאמר "ועמדו זרים ורעו צאנכם"), וכשאין עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית על ידי עצמם (ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידם, שנאמר "ועבדת את אויביך" עכ"ל). אע"ג ד"והיה

1234567891011121314151617181920