בדלא

בדלא מופיע בפרויקט השו"ת

  


נמצאו 5033 מקורות עבור בדלא. להלן תוצאות 191 - 200

בפרוייקט השו"ת המקוון 344,126 מקורות


191

תפארת ירושלים מסכת זבחים פרק יב

 זה, כולהו שוויו באיכותן, וכשם דבגזיזה דלכולי עלמא הגיזה עצמו מותרת, ולא אסרו רחמנא אלא לגוז, כן נמי באיסורו דחלב דלא נאסר רק לחלוב, ולא החלב עצמו. והשתא ממילא מוכרח הדבר, דגם דרשא דואכלת ולא לכלבים הוא בדחזיא ליה, דאזי הנאכל מותר, רק האיסור על הנתינה, דומיא דגיזה וחלב, דאי בדלא חזיא ליה אזי אסור אפילו בהנאה [כיון דאי אפשר למילף מהקישא דצבי ואיל כמבואר בדבריהם], ולא דמי לגיזה וחלב. איברא לדעת החולקים על היש מפרשים דסברי דחלב חלוק מגיזה, דגיזה מותר וחלב אסור, הוא הדין נמי דרשא דלא לכלביך איירי בדלא חזיא ליה, דומיא דחלב.

192

תפארת ירושלים מסכת יבמות פרק א

 ושם בדיבור של אחריו בד"ה הלכו צרות כתב רש"י דאיילונית מקח טעות הוא והיינו כרב אסי, וצע"ג. ועמ"ש בעזה"י בתשובה סימן ע"ה.ונראה לעניות דעתי ליישב דברי קדשו, דהא דמסקנא דהכא (יב, ב) אמרינן תני שהיו. אבל לקמן (צא, ב) דמייתי מתניתין דהזורק (גיטין פ, א) דקתני שנמצאו, איירי אפילו בדלא נודע מעיקרא לשום בן אדם, ואפילו הכי קנסינן, ולא אמרינן מאי הוה לה למיעבד. דבשלמא היכא דהכיר בה בעלה, רק דלא נודע לרבים, פשיטא דלא שייך לומר מאי הוה לה למיעבד, תחקור ותדע. דבשלמא היכא דאיכא שני עדים דמת בעלה, דכיון שכבר נתברר הדבר בעדים כשרים, תו לא הוה

193

תפארת ירושלים מסכת כתובות פרק א

 וצ"ע1.ונראה לפי עניות דעתי, דהאי קושיא מעיקרא דדינא מתרצא היא, דאין הכי נמי דמיירי אפילו כשטוען ברי, ואפילו הכי איהי מהימנא2. עיין ר"ן בסוגיא דפתח פתוח (ג: מדפי הרי"ף ד"ה חזקה) שמביא בשם הרמב"ן ז"ל וזה לשונו, והקשה הרמב"ן ז"ל (ט, ב ד"ה וקשיא) כיון דאוקימנא להא בדלא טענה איהי, אי נמי בברי וברי, פשיטא דאיהו נאמן. ומתרץ [הר"ן], דכיון דתיקנו לה חז"ל כתובה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ואי אמרת איהו מהימן, אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם, ולהכי בעינן לטעמא דחזקה דאין אדם טורח בסעודה. והשתא ניחזי אנן וניזיל בתר סברתו, דליכא הכא טעמא

194

תפארת ירושלים מסכת מועד קטן פרק א

 לפי עניות דעתי, דר"ן סבירא ליה כדעת הריטב"א שם, דסבירא ליה דאמימר מתני ליה מפני שנראה כעודר, היינו דתני ליה במתני' להדיא בטעמיה דרבי אלעזר בפירוש, וזה לשונו שם (ד"ה וחד) על קושית הגמרא לדבריו קשיא דרבי אלעזר אדרבי אלעזר, וא"ת נוקמה להא בהכי כדהוה מוקים לה לעיל למתני' דאיירי בדלא שדי ליה אבראי, וי"ל דאין הכי נמי וכו' אלא דבעי למימר דבר מהכי נמי לא קשיא וכו', ועי"ל וכו' ועוי"ל דלפום האי לישנא דאמימר דמתני לה במתני' בהדיא, לא איפלגי במתני' לעולם ר' אבא בר ממל ורבי זירא, ומאן שמעת ליה דאמר דכי שקיל ושדי לבראי אינו נראה כעודר,

195

תפארת ירושלים מסכת מעשר שני פרק ב

 מינה דאסור בהדלקה. מתורצים בחדא מחתא. כיון שכבר הקדמנו את דברי הרמב"ם בהל' שמיטה (פ"ה) דגבי שביעית מותר בהדלקה אפילו היכא דחזי' לאכילה מיתורא דקרא, ועיקר דבריו הוא בתורת כהנים פרשת בהר, כמו שכתב הכסף משנה שם (ה"א), ונמצא מוכרח הדבר הא דהתירו הר"ש והרע"ב במעשר שני טהור בהדלקה, היינו בדלא צריך לי' לאכילה ושתיה וסיכה, דכיון דבעינו לא חזיא לי', ולמכרו וליתנו במתנה אינו רשאי, ויספיק לו במיעוט עד שנת הביעור, וכמו שכתבתי לעיל, דאי בדצריך לי' לאכילה ושתיה וסיכה, פשיטא דאסור, ומרבוי' דקרא גבי שביעית תשמע ממילא דגבי מעשר שני אסור בכהאי גונא. ולתרומה טהורה לא דמי, דאף

196

תפארת ירושלים מסכת נדה פרק ו

 בשלמא, בתוך הדבור) וברמב"ם (הל' אישות פ"ב הלכה יט). ובדלא ידעינן ימי שנותיה, אף על גב דאית לה סימנין שלמטה, אין הסימנין מכריעין כלל, דאמרינן דילמא קטנה היא ושומא נינהו, דהשתא אין לומר דטעמא דראינו סימנין משגדלה מחזקינן לה בגדולה, משום דשומא לא שכיחא, והוי כמיעוטא לגבי רובא, דאם כ בדלא ידעינן מספר שנותיה נמי ניזיל בתר רובא28.אלא עיקרא דמילתא, דנהי שגם שומא שכיחא, כיון שהגיעה לשנותיה, וגם יש לה סימנין והרי היא גדולה לפנינו, תו לא מספקינן כלל להוציאה מחזקת גדולה ולתלות פני הדבר בענין שאינו ידוע לנו, ולית בזה שום תורת צד ספק כלל, והרי זה

197

תפארת ירושלים מסכת עירובין פרק ג

 דבור עמוק עשרה כולו רשות היחיד, משפת הבור עד למטה, עיין שבת פי"א מ"ב, ואין בחללו חילוק רשות. מה שאין כן באילן שגם שיש בו ענפים למעלה מעשרה שהם רשות היחיד, אבל הענפים שלמטה מעשרה דין כרמלית עליהן. וכבר כתבנו (באות הקודם) דכל שהתירו משום דלא גזרו בין השמשות זהו בדלא סגי ליה בלא טורח בלאו הכי. ולהכי בבור העומד בכרמלית, וכיון שבחר לו והוטב בעיניו למקום שמור להניח עירובו בחלל הבור דווקא, עירובו עירוב, אף על גב דטוב לו לקנות שביתתו חוץ לד' אמות של הבור, משום דבין השמשות יכול להביאו למקום שביתתו מרשות היחיד לכרמלית, דאינו אלא שבות

198

תפארת ירושלים מסכת עירובין פרק ט

 ז, ב ד"ה בעירבו) בפירוש ר"י לא הזכירו בכל המשכת דבריהם אלא שכלה לצידי חצר. אבל מכל מקום הקושיא תמוה, דמנא לן להקשות מרבה, דילמא איירי נמי בזה כנגד זה.איברא יש ליישב שכבר עשו יסוד דמדברי רב משמע דתרתי משמיענו, התירא דחצר, ואיסורא דמבוי. והוא על שני אופנים, חדא בדלא עירבו, וגם אפילו כשעירבו אסור משום מפולש, ומנקט משום מפולש, מדנקט ונפרצה חצר שכנגדו. והשתא נחזה אנן בדברי רבה שחידש על דברי רב יהודה דזה כנגד זה אסור, אשמעינן דאפילו נימא דנראה מבחוץ ושוה מבפנים דנידון משום לחי, הרי שאין צריך הכירא לבני מבוי [דלדידהו לא נראה הלחי כלל,

199

תפארת ירושלים מסכת פאה פרק ו

 כפול, ולפי הנ"ל אינו בדרך תנאי, רק שמקדשה בגרעון זכות זה שלא תהיה עליו חיוב שאר כסות ועונה59, ודברי תוספות דלא נחתי לזה צריכים עיון גדול.עיין בתוספות נזיר (יא. ד"ה האי על מנת כחוץ דמי וכו') בסוף הדבור, וי"ל דגבי קידושין שאני וכו'60. וכיון שכן ליכא למימר בדלא כפליה ומשום חוץ הוא, דאם כן קשיא לרבי יהודה דסבירא ליה תנאי קיים, הא אין קידושין לחצאין, ועיין61.

200

תפארת ירושלים מסכת פסחים פרק ח

 ברמיזה, כדרכן של רבותינו הראשונים לקצר בדבר המוכרח מש"ס, דלא דמי עשה ולא תעשה דשבת ויום טוב, דגם שבותין שלהם חמיר משאר איסורין דרבנן, הגם ששוין הם בענין העשה ולא תעשה, דבתרווייהו המה מדרבנן, שהרי גבי הזאה העמידו דבריהם במקום כרת, וגבי טבול יום לא העמידו. ואין להקשות דאכתי תליא בדלא תניא, שגם שם לא ביארו טעם הדבר, [ד]להדיא בפרק המדיר (כתובות ע, ב) שיותר החמירו בשבותין דשבת ויום טוב משאר איסורין דאורייתא, אפילו דאית ביה עשה ולא תעשה, כמו גבי קונם דשרי לומר כל הזן אינו מפסיד, וגבי שבת ויום טוב לא התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד

1234567891011121314151617181920