אבידה

אבידה מופיע בפרויקט השו"ת

  


נמצאו 4297 מקורות עבור אבידה. להלן תוצאות 161 - 170

בפרוייקט השו"ת המקוון 344,126 מקורות


161

רש"ר הירש שמות פרשת משפטים פרק כא

 החוק, או כבוד האדם שנפגע באישיות הנרצח, או צירוף כל הגורמים האלה, שבלאו הכי חופפים זה את זה. על הציבור לתת ולמסור את חיי הפושע לשם גידור הפרצות האלה שנגרמו על - ידי מעשה הפשע. מביטוי זה משתמע גם שחיי הפרט ביד ה' והציבור, ושכל מקרה מוות, ומות הרוצח בכלל, גורם אבידה לציבור, ואילו חובת גידור הפירצה מכריעה את הכף.(כד) המקרים הנזכרים בפסוק הזה הם מקרים של גרימת מום ונטילת איברים, ונזכרים בו נציגי הפעילויות השונות: עין - כנגד פעילות החושים; שן - כנגד שמירת הגוף (העיכול), וכן כוח הדיבור; יד - כנגד הפעילות היוצרת; רגל - כנגד כוח התנועה. ודוק: אובדן עין אחת

162

רש"ר הירש שמות פרשת משפטים פרק כב

 לגנב, מנאץ הטוען טענת גנב את עקרון שמירת החוק על - ידי ניצולו לרעה, שכן אף הגנב יש בידו לבצע את פשעו - רק בהסתמך על האימון שהבעלים רוחשים לשמירת החוק הכללית, במוסרם את נכסם לחסותו. שונה הדבר לגבי כל טענה אחרת. לעומת זאת, "הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל", שכן אבידה אף היא פקדון ו"שומר אבידה כשומר שכר דמי", ולפיכך הוא יכול לטעון טענת גנב באבידה - רק לגבי מעשה גניבה, שלגביו גם שומר שכר פטור מלשלם (עי' בבא - קמא שם; נז ע"א).כבר הערנו לפסוק ג, כי מן הכתוב הזה למדו את הכלל: "מודה בקנס פטור" ("אשר ירשיעון אלהים, ולא

163

רש"ר הירש ויקרא פרשת ויקרא פרק ה

 יד וגו'. "תשומת יד" נמסרה ל"יד" כדי "להשתמש" בה - הוה אומר: הלוואה. נזכרות כאן דוגמות מתחומים שונים: "פקדון" ו"תשומת יד" הגיעו לרשות הנתבע - בידיעתו ומרצונו של התובע; "גזל" הגיע לרשות הנתבע - בידיעת התובע, אך לא מרצונו; "עושק" הוא תביעת ממון, הידועה לתובע והמופנית לנכסי הנתבע - כגון שכר שכיר שלא נפרע; "אבידה" הגיעה מאליה לרשות הנתבע - ואפשר, שהתובע טוען בה רק טענת שמא. כל אלה נזכרו כדוגמות בעלמא; הן כוללות תביעות, שהודאה בהן היתה מחייבת את הנתבע ממון; הוה אומר: כולן מתייחסות לממון, ולא לקנס; שהרי "מודה בקנס פטור" (ראה פי' שמות כב, ג). הן מתייחסות רק לחפצים, ששבועת בית דין

164

רש"ר הירש ויקרא פרשת קדושים פרק יט

 במספריים. ולפיכך איסור השחתת פאת הזקן הוא אות הפונה אל לב כל יחיד: עליו להבין ולהעריך אף את גבריותו הגופנית - מנקודת המבט של ייעודו הרוחני - המוסרי.(כח) ושרט. "שרט" כולל כל פצע - ואפילו גירוד בלבד - בין ביד בין בכלי. לא נאסרה שריטה אלא על מת - ולא על אבידה אחרת. המשרט חמש שריטות על מת אחד או שריטה אחת על חמשה מתים - עבר חמש פעמים על איסור זה (עי' מכות כ ע"ב). נראה, שדין זה רמוז בסדר המילים; שהרי לא נאמר כאן: ושרט בבשרכם לא תתנו לנפש, אלא: "ושרט לנפש וגו'". בכך נתבאר היחס ההדוק שבין "שרט" ל"נפש" - והאיסור נשנה עם

165

רש"ר הירש ויקרא פרשת אמור פרק כא

 הכהונה בישראל ומייצג ממלכת כהנים. האומה יצקה את שמן המשחה על "ראשו" וכך הקדישה אותו להיות שאול לה'; אחר כך הלבישה אותו ב"בגדים" הלאומיים של שלמות כל המידות, למען יהיה לה לאות ולמופת. ב"ראשו" של זה אל ייראה אות הצער והאבל של ההזנחה - ולוא רק באורח זמני; אפילו אבדה לו אבידה קשה ביותר, אל יראה את עצמו קרוע ב"בגדיו" (- פריעה ופרימה מקבילות בבירור למשיחה ולבישה -); אפילו מת האדם הקרוב לו ביותר, אסור לו להתקרב אל המת (אולם אפילו הכהונה הגדולה נדחית מפני מת מצוה); אפילו בהיותו אונן אל יעזוב את העבודה; שכן עליו לייצג בכל מקום את "החיים" ואת "שמחת

166

רש"ר הירש במדבר פרשת חקת פרק כ

 של המשך הקיום: "ולא - היה מים לעדה"! על יסוד סמיכות הפסוקים "ותמת שם מרים" - "ולא - היה מים לעדה" אמרו שם ש"באר בזכות מרים": הבאר שליוותה אותם מחורב דרך כל המדבר באה להם בזכות מרים. פעילותה השקטה של מרים לעתידו המוסרי של העם נודעה עתה לעין כל. מותה היה בו משום אבידה לאומית, ודבר זה ניכר מיד אחרי מותה, כאשר פסקו מי הבאר של חורב.(ג) וירב העם - הוא העם שנאמר עליו בפסוק א: "וישב העם בקדש". כשהגיעו לקדש שמחו על שחזרו לארץ נושבת, והנה לפתע חשו בחסרון מים שלא סבלו ממנו בכל המסע במדבר. משום כך סברו שמשה ואהרן איכזבו

167

רש"ר הירש דברים פרשת כי תצא פרק כב

 מקור שאין בו הגדרת זמן, והתוספת "תשיבם" רק מרחיבה את מושג ההשבה, ולמדנו ממנה שדי להביא את הבהמה למקום שמור של הבעלים ואין חובה להביא את המאורע לידיעת הבעלים: "דלא בעינן דעת בעלים". כנגד זה המחזיר גניבה או פקדון חייב להודיע על כך לבעלים: "הכל צריכין דעת בעלים חוץ מהשבת אבידה שהתורה ריבתה השבות הרבה" (שם). גנב או שומר לא יצא ידי חובת ההשבה ועדיין אחריות החפץ עליו, עד שנודע לבעלים שהחפץ הוחזר, כדי שיוכלו לשמור אותו כראוי; ואם גנב דבר שיש בו רוח חיים, הרי הוא חייב להודיע על השבת הגניבה, אפילו הבעלים לא הרגישו בחסרונה כל עיקר. שהרי

168

רש"ר הירש דברים פרשת כי תבוא פרק כח

 בלב הנוח לכעוס אלא בלב רועד ומפוחד:וכליון - משורש "כלה" המורה על כמיהה וערגה:ודאבון - "דאב" מציין את הצער ואת הכאב הפנימי, השוה פי' ויקרא כו, טז. "לב רגז": תמיד תירא מפני אסון חדש; "וכליון עינים": לעולם לא תראה את סיפוק משאלותיך; "ודאבון נפש": תמיד תאבל נפשך על אבידה מכאיבה. האוכלוסים שה' הביאך אל קרבם ישמרו כלפיך על עמדה של התנגדות ולפיכך תמיד תירא מפני העתיד, לא תוכל לשמוח בהווה, ורק זכרונות של צער יהיו בלבך מן העבר. שני הפסוקים הבאים רק מוסיפים קווים אחדים על התיאור הזה של מעמד ישראל בין העמים, ומעמד זה משרת את המטרה הסופית של

169

שיר מעון שמות פרק כב

 השי"ת, וישמח אשר זכה לקיים מצוה גדולה הלזו, אבל לא כדי שיהי' לו שכר בעוה"ב וגם פירותיהן בעולם הזה כדי שיתברך במעשה ידיו בעוה"ז כדכתיב (דברים ט"ו י') כי בגלל הדבר הזה יברכך, הגם שאם נותן שלא לשמה, בכל זאת יתברך, דלא גרע ממי שאבד ממנו דינר ומצאו עני שבעל אבידה יקבל שכר עליה, כמו שאמרו חכז"ל (ספרי דברים רפ"ג), אבל אין זה תכלית כוונת המצוה, וזה שמשמיענו המדרש אם כסף תלוה הה"ד כספו לא נתן בנשך דהיינו שכוונתך יהי' לשם שמים ולא ע"מ לקבל פרס כדי שתרויח בפירותיהן ומפרש והולך בא וראה מי שיש לו עושר ועושה צדקה ואינו

170

שיר מעון דברים פרק ו

 לנו, לקבל לנו צדקה ע"ז בשכר נוסף כי נשמור לעשות את כל החקים האלה לפני ה' אלקינו כאשר צונו.(כה) וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלקינו כאשר צונו. י"ל על דרך דרוש עפ"מ דאיתא במסכת ב"ק (נ"ו ע"ב) דשומר אבידה הוא שומר שכר משום פרוטה דרב יוסף, דאם בא עני בשעת שמירת האבידה פטור מליתן לו דעוסק במצוה פטור מן המצוה, ובהאי הנאה מיירי, וזה דוקא אם עוסק בשמירתה, דאל"כ רק האבידה משומרת אצלו מעצמו עד שיבא בעל אבידה יהיה פטור בכל אותו זמן מכל מצוות האמורות בתורה, בתמיה, (עיין שו"ת כ"ס או"ח

1234567891011121314151617181920